גם מול צמד המילים "מופע השקה" קשה להאמין שזו הפעם הראשונה בה מירי מסיקה וקרן פלס עומדות על במה אחת, באופן רשמי. העשייה של כל אחת מהן היא אבן יסוד במוזיקה הישראלית, הן חברות בלב בנפש, ולדבריהם גם מתבלבלים ביניהן לא מעט "קניתי שווארמה ואמרו לי 'בתאבון מסיקה", משתפת פלס בחיוך. לכן, זה היה מתבקש מאוד לאחד כוחות, ולהגשים חלום של כל חברות ילדות או סטודנטיות מרימון: מופע משותף בהיכל מנורה.

"האמת, חשבנו שנוציא את זה לפועל בפנסיה", מתוודה מסיקה בתחילת המופע, כשהיא מביטה בהתרגשות בקהל הרב, "אבל לא הצלחנו להתאפק". 

כמצופה משתיים מהזמרות המצליחות בישראל, שאחת מהן אחראית לרוב הפלייליסט שכולנו מכירים כיום, המופע כולל שירי נוסטלגיה רבים יחד עם להיטים חדשים. "באת אלי פתאום", "לשם", "שלום לאמונות", "מלך", "רסיסים", "ואת", "אף אחת", "נובמבר", "שקופים", "עכשיו אתה חוזר בחזרה", "מבול", "אם אלה החיים", "מי אני", שני שירי האירוויזיון האחרונים ועוד, כשבפעם הראשונה בקריירה של שתיהן, הן מבצעות את כולם יחד.

השיא נרשם בלב ההופעה, כשעל המסך הוקרנו סרטוני שיבת החטופים הביתה על רקע ביצוען ל "שיר תקווה", מתוך משאלה להעניק כוח למשפחות החטופים שעדיין בשבי חמאס. 

כמו עשרות אלפי רוכשי הכרטיסים, במהלך הערב ניסיתי להבין מה הדבר העיקרי שמרתק אותי לכיסא בזמן שאני צופה בהן. אכן, מדובר בשתי ענקיות מוזיקה שאת שיריהן, כמו היושבים לצידי, אני מכירה מגיל ינקות. אבל המופע של פלס ומסיקה מרגיש אחרת מעוד זמן איכות מוזיקלי. הוא מרגיש יותר כמו מופע קסמים.  

אחרי שירי הפתיחה, כשישבו זו מול זו ובעיניים נוצצות סיפרו על תחילת הקשר בניהן ("נכנסתי לחדר וראיתי מין יצור מנגן על פסנתר" כפי שניסחה זאת מסיקה) אי אפשר היה שלא להישאב לתוך החברות המרתקת הזו. חברות נשית, חזקה, מפרגנת, אוהבת, כנה. אירוע כמעט נדיר בתעשיית המוזיקה בישראל ובעולם. שתי כוכבות מוזיקה שמודות שהן אוהבות פחמימות ריקות, אבל לא שוכחות להזכיר אחת לשנייה כמה הן יפות ומדהימות. במקום להיות כוכבות פופ מנוכרות או אויבות בריב מתוקשר, פלס ומסיקה הן אחיות, תאומות סיאמיות וזה מה שהקהל כל כך אוהב בהן. הוא מרגיש גם קצת קרוב. ואין ביטוי טוב לקרבה כזו מצלילים הבוקעים מהנשמה ומועברים אחת לשנייה כמו גלי רדיו ומשם היישר ללב הקהל.  

מסיקה עם קולה המרעיד עומדת בספוט, שמלה מנצנצת, ודורשת תשומת לב בכל שנייה. פלס לצידה על הפסנתר, באוברול שחור ושקט פנימי שמתפרץ רק כשידיה על הקלידים. זהו שילוב שלא רק מוליד חברות מוצלחת אלא הרכב מוזיקלי שקשה להישאר אדישים למולו, מה שמותיר את הקהל היוצא מהאולם עם שאלה אחת - למה זה לא קרה עד עכשיו?