קרה לי השבוע משהו מטורף, כלומר, אתם בטח לא תחשבו שהוא מטורף, אבל עבורי, במסע החיים הקטן שאני עובר בעולם, קרה לי השבוע משהו מטורף ממש, והאמת שהתלבטתי אם לכתוב על זה בכלל, אבל אני לא רוצה להדחיק כלום בחיים. וגם את זה אני לא מדחיק.

וזה מה שקרה – השבוע הגעתי להרצאה במלון הרודס בתל אביב, זו הייתה הרצאה ראשונה, אחרי הרבה זמן שלא העברתי שום הרצאה. במלחמת ישראל-איראן הייתי תקוע בחו"ל. וכשחזרתי, כל ההרצאות שלי התבטלו או נדחו. ומאחר שאני עובד הרבה עם הצבא, פוגש חיילים ומשוחח איתם, אז כל ההרצאות שלי לחיילים התבטלו. וככה יצא שכמעט חודש שלם לא העברתי הרצאות, לא עמדתי על במה, ולא דיברתי מול קהל. וזה בסדר, זה לא כזה עניין, ככה חשבתי לפחות, אני הרי רגיל להעביר את ההרצאות שלי. אני רגיל לפגוש אנשים ולשוחח איתם. אני יכול להריץ אותן מתוך שינה. ככה חשבתי לפחות. עד כדי כך הייתי תמים.

זו הייתה הרצאה לקבוצה של מפקדים בכירים בחיל הים שהגיעו לנופש של יומיים בתל אביב. וכולם כבר ישבו במקומות. והמפקד פתח את האירוע, בירך את כולם והזמין אותי להתחיל את ההרצאה. ואני עליתי לבמה. והתחלתי לדבר. ואחרי כמה שניות, פתאום הרגשתי שאני ממש מזיע. ממש נוטף מהקרחת. ובכלל לא היה שם חם. אבל לא רציתי שיראו שאני מזיע. אז המשכתי לדבר. ופתאום הקול שלי קצת השתנק. ופתאום הרגשתי את העיניים של כל האנשים בקהל מביטות בי, ממש הרגשתי את הלחץ של העיניים. והרגשתי גם את הלב שלי דופק טק טק טק טק. והרגשתי שקצת קשה לי לנשום. וברגע אחד הבנתי – אני בתוך התקף חרדה. ואחרי כמה דקות עצרתי רגע את ההרצאה כדי להקרין סרטון קצר. וידעתי שיש לי עכשיו חמש דקות להתאפס על עצמי. הלכתי הצידה. ניגבתי את הזיעה. שתיתי ליטר מים בבת אחת. נשמתי נשימות עמוקות. ואחרי חמש דקות חזרתי לבמה. וכשחזרתי, עדיין הייתי בתוך המצוקה המדומיינת שלי. אבל הייתי במצב יותר טוב. וככה, בדחילו ורחימו, בפחד וברחמים, הצלחתי לסיים את ההרצאה. אין לי מושג איך עשיתי את זה. לאט לאט יצאתי מזה. אני אפילו לא יודע ממה יצאתי. איזה סיוט.

את הדרך הביתה עשיתי עם ידיים רועדות. ממש פחדתי. פחדתי שאני משתנה, שאני כבר לא אותו אדם שהייתי. מה זה היה אבינו שבשמיים. אני כבר יותר מעשר שנים עומד מול קהל ומלמד ומעביר הרצאות. זאת הפרנסה שלי. זאת האהבה שלי. מאיפה באה החרדה הזאת עכשיו. אולי זו התקופה הזאת. מאז המלחמה עם איראן אני כאילו צף בחיים של עצמי. אולי זאת העצבות הכללית שאני שרוי בה בשנה האחרונה. אולי זו האזכרה לאבא שלי. או יום הולדתי השלושים ושמונה. בטוח זה קשור למשהו. בטוח זה לא סתם.

אנשים משתנים, זו דרכו של עולם. אנשים משתנים. כל מי שאני מכיר השתנה לי מול העיניים. לפעמים השינויים עדינים ומינוריים ואיטיים. ולפעמים השינויים מהירים וחדים. כך או כך אנשים משתנים. זה דבר נורא ואיום ונפלא. אבל מה שלא נפלא זה שגם אני משתנה. אמאלה. אני לא רוצה להשתנות. עם זה שאחרים משתנים אני איכשהו יודע להתמודד. אבל מה אני אמור לעשות כשאני משתנה! אין לי כוח להיות אדם אחר. אני רוצה להיות אני. ריבונו של עולם. השבוע יש לי עוד שתי הרצאות. ובהמשך החודש צפויות לי הרצאות רבות, וואי, אני לא רוצה להזיע ולגמגם ולרעוד. אני רוצה להיות בצ'יל. אני רוצה לחזור לעצמי. אני רוצה להיות רגיל. אני רוצה להיות מי שאני תמיד. אני רוצה להיות אני!

ומצד שני. אני לא באמת רוצה להיות אני, כלומר, אם אני באמת באמת משתנה. אם זו לא אפיזודה חולפת. אם אני באמת הופך להיות בן אדם שלא מסוגל לעמוד מול קהל, אם החרדות יגברו עליי, והפחדים יכבו אותי. אם זה באמת המצב, אם זה המקרה שמשתוקק עכשיו לקרות - אז אני רוצה לקבל את השינוי הזה באהבה ובהכנעה. אני לא רוצה להילחם בו. להפך, אני רוצה ללכת איתו את החיים. לחבק אותו. ללכת איתו יד ביד. לתת לו לצמוח. אני לא סתם אומר את זה. אני מרגיש את זה בכל הלב. אם השינוי הזה הוא האבולוציה הנפשית שאני זקוק לה עכשיו – סו לט איט בי. אנשים משתנים. זו דרכו של עולם. ויכול להיות שגם אני משתנה. אני בטוח משתנה, ועובר שינויים מטורפים בתקופה האחרונה. הלוחות הטקטוניים הנפשיים שלי זזים עכשיו. הזיעה בהרצאה היא רק סימפטום. אני משתנה. זה מה שקורה לי בלב עכשיו. זאת הדרמה הקטנה שבה אני נתון. ואני משתדל לקבל אותה באהבה. ברוך משנה הבריות. וכשאני אומר בריות אני מתכוון לעצמי. אמן.