רגע לפני פתיחת משא ומתן בין ישראל לסוריה, אשליית השלום התעקשה להתנפץ פעם נוספת ולחשוף את פניו האמיתיות של צד ב' בהסכם שטרם הוסכם. כמו במקרים אחרים, גם הפעם החליפה התפורה היטב למידותיו הרחבות של ראש המורדים־לשעבר, נשיא סוריה אחמד חוסיין א־שרע המכונה אבו־מוחמד אל־ג'ולאני, לא הצליחה להפוך את הטורף ליונה מעודנת נפש. יש בגדים שעושים את האדם ויש כאלה שהם בסך הכול תחפושת. יש קנקן ויש מה שבתוכו, ובמקרה של אל־ג'ולאני – בוגר אל־קאעידה בעיראק ומייסד הסניף הלֵבַנְטיני של הארגון – לא מדובר בהפתעה גדולה, גם אם הוא נהנה מכינוי בעל ניחוח ניו־יורקי שכזה.

הטבח הנורא בדרוזים בסוריה, שכלל התעללות בקשישים והשחתת גופות, העלה את מחנק 7 באוקטובר לגרון הישראלי ודרש תגובה הולמת. אל תתנו למקטרגים האוטומטיים לבלבל אתכם. ככלות הכול, חלק ממבקרי המתקפה הישראלית בסוריה השבוע, עמדו על רגליהם האחוריות נגד חוק הלאום, בטענה שהוא מפלה את בני בריתנו הדרוזים ושאר ישראלים בני דתות שאינן יהדות. בניגוד לנטען במרחבי המדיה, לא מדובר בחזית מלחמה נוספת ומיותרת אלא בהצלה של בעלי ברית, ולא פחות חשוב – תקיפת מנע נגד מי שנדמה לו שישראל מוכנה להשלים עם טרור מתחת למרפסת.

רק לפני חודשיים נועד אל־ג'ולאני עם דונלד טראמפ, במפגש ראשון זה חצי יובל בין מנהיג סוריה למנהיג העולם החופשי. הזדמנות פז קראה לו להיכנס בשערי הלגיטימציה הבינלאומית, תוך אימוץ תקן מוסרי מתקדם שתואם את העולם החדש והמפותח. המתקפה האכזרית נגד הדרוזים בסוריה מלמדת שהמשטר בדמשק בחר אחרת. כותרות החדשות ביכו באמצע השבוע את התהליך המדיני, ודיברו על "העימות שמאיים על המשא ומתן ההיסטורי בין ישראל לסוריה", כשלמעשה הכותרת המדויקת צריכה להיות: המשטר הסורי מאיים על ההיסטוריה.

ישראל זקוקה להסכמים יציבים כדי לקיים כאן מציאות של חיים נורמטיביים, משגשגים ומעצימים. אפשר לאפיין הסכמים כיציבים רק בתנאי שהם מבוססים על שמץ הגינות אנושית, ומחופים שכבות מוצקות של ערבויות בינלאומיות. הרוע שמפגינים אנשי אל־ג'ולאני דורש אחת מהשתיים – או התנערות מוחלטת שלו מהפורעים המתעללים בדרוזים במדינתו, או התנערות ישראלית ממנו. אין אמצע. אי אפשר לשקר לעצמנו פעם אחר פעם ולשקוע באשליות שלום מול ארגוני טרור. אוקטובר 2023 ניער אותנו משארית האילוזיות על יחסי שכנות סבירים עם משטר חמאס. יולי 2025 מנער אותנו מאשליות דומות במרחב הצפוני של מדינת ישראל.

הברית והעולם

בעוד ימים אחדים תציין העדה הדרוזית בישראל שנה לרצח הנורא של 12 נערים ונערות במג'דל־שמס מפגיעת רקטה איראנית ששוגרה מלבנון. הצעירים הללו, חלקם ילדים ממש, נפגעו מכוח הזרוע של חיזבאללה חודשיים לפני שישראל פתחה במבצע הביפרים שהחל את המגמה המתגלגלת של שינוי פני המזרח התיכון. השבוע התאגדו דרוזים מהגולן ומאזורים נוספים לחצות את גבול ישראל־סוריה, להציל את אחיהם שם מטבח ולנקום את נקמתם. ההתגייסות השבטית מעוררת השראה, אבל לולא התקיפות הישראליות בסוריה, יש לשער שהכניסה הרגלית הנועזת לא הייתה מצילה חיי אדם.

הדרוזים בסוריה כנראה אינם נמנים עם חובבי ציון, וגם חלק ניכר מבני משפחתם בצד הישראלי של הגולן גילו הזדהות גדולה יותר עם משטר אסד, האכזרי בזכות עצמו, מאשר עם מדינת ישראל. התמיכה הזאת קרסה עם נפילת המשטר הקודם, אולם החשש לשלומם של הדרוזים בסוריה עלה בהתאמה. יותר מרבע מיליון דרוזים שחיים בישראל הם אזרחים שמתגייסים לצה"ל ונאמנים למדינה ולערכיה. כ־27,500 דרוזים שמתגוררים ברמת הגולן הם בעלי מעמד של תושבי קבע, אולם בניגוד לאחיהם בשאר הארץ, הם מסרבים להתגייס וגם אינם מעוניינים באזרחות ישראלית. בכל זאת, ישראל פעלה בחוכמה כשבחרה לשים קץ לפגיעה בבני עדתם ומשפחתם שמעבר לקו הגבול.

העדה הדרוזית, שנטמעה היטב בחברה הישראלית – בצבא, באקדמיה ובשוק העבודה – מוכיחה כי הטענות המחברות בין ציונות לגזענות מופרכות מהיסוד. בניגוד למה שאוהבים לומר עלינו כאן, ימין כשמאל שואפים לחיי שלום ופיתוח בגבולות הארץ הקטנה שלנו. התיאבון הטריטוריאלי המיוחס לימין, ובעיקר לימין הדתי, מעולם לא היה מעוגן במציאות. גם ממשלת הימין־על־מלא לא פתחה במלחמות כיבוש יזומות, אלא התעוררה באיחור איום ונורא להגן על נפשה של המדינה. אם להיות ישרים, המחנה המטיל אחריות מוצדקת על הממשלה נוכח מתקפת הפתע בנגב המערבי, שוכח לציין שהוא היה מתעמת קשות עם אותה הממשלה אילו יצאה למלחמת מנע ברצועת עזה לפני 7 באוקטובר.

ישראל, כל ישראל, תאבת שלום ומקדשת את החיים. הדרוזים הנושאים בנטל הביטחון והכלכלה הם סימן מובהק ליכולת ולרצון של העם היהודי לחיות בדו־קיום אמיתי, כשהוא לא נדרש להגן על עצמו מפני הצד השני. גם כשקיימת מתיחות, כמו במקרה של הדרוזים תושבי רמת הגולן, ישראל מסוגלת להכיל את העימות הפוטנציאלי כל עוד הוא איננו כרוך בסכנה ביטחונית. את הסיפור הפשוט הזה של הברית בין הדרוזים לישראל ראוי לספר לעולם ולעצמנו. במקום להתפתות להאשמה עצמית, טוב שנזכור: מדינת ישראל חפצת חיים וחפצת שלום; ושני אלה לעולם לא יגיעו תוך ויתור על הביטחון.

לתגובות: orlygogo@gmail.com