באחד מימי "עם כלביא" פינינו בוקר, בעלי ואני. במקום לבשל עוד ארוחה, שוב להדיח כלים, לתלות כביסה או לסדר את הסלון, החלטנו לנסות לעזור למי שצריך, והפעם מחוץ לבית. הבן בוגר השמינית, שכבר היה עמוק בענייני פינוי הריסות מטילים, וחזר כמה פעמים הביתה חתוך ומאובק, הסביר לי בעדינות אך בהחלטיות שהמלאכה הזאת של הרמת חלונות ותריסים, הזזת ארונות קורסים וסחיבת תיקים למפונים מתוך בתיהם, לא כל כך מתאימה ליכולותיי הפיזיות. ויתרתי.

חיפשנו יעד עזרה אחר, ומצאנו אותו במבנה ברחוב בני דן בתל־אביב. נסענו בכבישים הריקים וחנינו קרוב לירקון השלו. לידנו נמתח דשא בירוק מסנוור, ואנחנו נכנסנו אל סניף בני עקיבא ירקון, שהפך לחמ"ל בגדים עבור המשפחות שפונו מביתן.

הדמעות יצאו ממני בלי שליטה ובלי הכנה. עכשיו בואו, אני רגילה לדמעות, טישו הוא פק"ל החובה שלי, אני לא נבהלת. אבל הבכי הזה היה מפתיע. בבת אחת חזרתי עשרים שנה לאחור, אל בניין יד שרה הירושלמי. אז, נפתח שם חמ"ל גדול לטובת העקורים שגורשו מבתיהם בגוש קטיף. תחליפי חלב ובקבוקים, צעצועים ודברי היגיינה ובגדים. המון בגדים. בחדר הסתובבו נערים ונערות שקיבלו הזמנות ובקשות מהמלונות, וארגנו משלוחים וחבילות. והנה, עשרים שנה אחרי ואנחנו כאן. הפעם אלה חבר'ה של בני עקיבא, "לב אחד" ו"תנועת המילואימניקים", וסתם אנשים שהחליטו להושיט יד.

אישה אחת עסוקה מאוד לא נתנה לי לשקוע בבכי, וליוותה אותי אחר כבוד לאזור הילדים. היא הצביעה על ערימת שקיות מלאות בגדים שנתרמו באהבה למי שלפני רגע היו משפחות רגילות, ופתאום הפכו לנזקקות. השקיות שיוועו לידיים עובדות. התחלתי לקפל ולמיין לפי מידות ומגדר, זורקת בגדים שאינם ראויים ללבישה ומתפעלת מערימת החולצות עם טיקט שהגיעו מחנות אנונימית. חשבתי על הילד או הילדה שיקבלו משלוח של בגדים, ותהיתי אם יצליחו לשמוח בהם. חשבתי על שני החמ"לים האלה שנפתחו בנסיבות שונות כל כך וגם דומות כל כך, ושאלתי את עצמי איך אנשי הגוש מרגישים בשנה ותשעה חודשים האחרונים אם אני, אזרחית מהשורה, חיה עדיין את הכוויות מאז.

המלחמה הזאת קשורה בקשר עבות ובלתי ניתן לניתוק לגיבורי גוש קטיף, שהגנו על המדינה בגופם שנים ארוכות ונעקרו מאדמתם. עוד לפני השיח על מה שהעקירה הזאת הביאה על כולנו, עוד לפני ההתעמרות בהם ובמפגינים והשכחת הכתם הזה מדברי ימיה של המדינה, הייתי רוצה לעצור רגע כאן. בעוול של חוסר ההכרה באנשי הגוש וצפון השומרון. בהתעלמות משנות האחיזה הארוכות בחבלי ארץ חשובים למרות מצב ביטחוני איום, מכאב העקירה ומהדברים הגדולים שהם הצליחו לעשות אחריה.

עוד אבנך ונבנית

לפני עשר שנים ביקש ממני "ועד מתיישבי גוש קטיף", כפרויקט אחרון שלו, לפסוע בעקבות יישובי הגוש שביקשו להמשיך כקהילות, לפגוש את החברים, לתאר את הדרך המפותלת שהם עשו עד אותה נקודת זמן ולהנציח את הדברים בספר בשם "מקום" (הוצאת ספריית בית אל). זה היה מסע כואב ומפליא שהיו בו שאלות על המדינה, על מקומה של קהילה, על אמונה, ערכים ודרך, ושיחות שעלתה מהן היכולת המופלאה של הנפש להשתקם, ושל מנהיגי הקהילות להיאבק על חזון, אף שהבית והיישוב ודברים רבים שהאמינו בהם – אינם.

כל יישובי הגוש (למעט אחד, גני־טל), נחלקו לשני חלקים או יותר, אבל רבים מחבריהם ביקשו להמשיך כקהילות. נסעתי לנווה־ים ולבוסתן־הגליל, לפלמחים ולבת־הדר, לאשקלון, לכרמי־קטיף ולמקומות רבים אחרים, ופגשתי מגוון של אנשים. חלקם כבר בנו יישוב חדש או הצטרפו לאחד קיים, אחרים עוד היו באמצע הדרך. היו שראו בעיני רוחם את פריחת היישוב שעוד מעט יוקם, אחרים היו מפורקים נפשית.

במפגשים האלה שוחחתי עם הרבה מאוד אנשים שלא היו מוכנים לוותר על המשפחה ועל הקהילה שלהם, ובעיקר על מי שהם. המדינה לקחה להם את הבית והיישוב והרבה פעמים את הפרנסה, אבל הם לא הסכימו שיגזלו מהם את יכולת הנתינה, את הרוח. הם נאבקו עליה בציפורניים, בישיבות אינסוף מול מקבלי החלטות, ובשהייה באוהלים או בקרווילות שנים ארוכות, ובלבד שיתאפשר להם לחזור ולהיות חלוצים, אנשי עשייה.

הרבה שנים חלמה מדינת ישראל ליישב את מזרח לכיש, אזור אסטרטגי, אבל לא הצליחה. עקורי גוש קטיף, אחרי מאבק ברשויות, קיבלו את האישורים להפריח את חבל הארץ הזה ולהקים את בני־דקלים, נטע וכרמי־קטיף, וליישב את שומריה. חולות חלוצה השוממים זכו לחיים חדשים בידי מתיישבי בני־נצרים ונווה, שבמידה רבה הולידו גם את היישוב שלומית. לוחמי כיתת הכוננות של שלומית הצילו את מושב פרי־גן הסמוך בשמחת תורה תשפ"ד, ואיבדו חברים. היישובים האלה גם הביאו תנופת בנייה לאזור אשכול.

והייתה קבוצה שהגיעה לטנא־עומרים שבדרום הר חברון, יישוב מתוק שסבל מעזיבה בתקופת האינתיפאדה השנייה. אנשי הגוש שבחרו להגיע לשם אחרי כל מה שעברו, הביאו איתם תנופת התחדשות. ואי אפשר בלי לדבר על היישוב משכיות של אנשי שירת־הים. הם נאלצו לעלות אליו ללא אישור אחרי סחבת בלתי נגמרת, והפכו אותו לעובדה קיימת, לעוגן בבקעה. בין אנשי הגוש היו שהקימו גרעינים בערים כמו אריאל או אשדוד, כאלה שהביאו את הרוח הגוש־קטיפית אל רמת הגולן, וכאלה שהתמקדו באנשי הקהילה שלהם, מתוך רצון לתת מעטפת אוהבת אחרי הימים הקשים.

כשמדברים על העקירה ועל עשרים שנה אחרי, עוד לפני ההתנצלות והפקת הלקחים צריך להתחיל מכאן. מהכרה בגודלם של האנשים ובעוצמתם. מהעשייה שלהם בימי גוש קטיף וגם אחריה, מהאהבה שלהם לעם ולמדינה וגם מהיכולת המופלאה שלהם להמשיך ולתת מתוך עוצמה פנימית. אתם מורי דרך, תודה לכם.

Ofralax@gmail.com