הרבה אנשים לא אהבו את ההחלטה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג. באיזו החלטה מדובר? זהו, שהיו שתיים בולטות כאלה בימים האחרונים. הראשונה הייתה החלטה טכנית, לכאורה, שלא להתערב בהליך השימוע שהממשלה ביקשה לערוך ליועצת המשפטית לממשלה - החלטה שגררה קיתונות של ביקורת על סולברג מצד מתנגדי המהפכה המשפטית. השנייה הייתה פסק דין תקדימי שנכתב על ידי סולברג כראש ההרכב שדן בנושא של בחינות רבנות לנשים. השורה התחתונה הייתה דרמטית - הרבנות מחויבת לאפשר לנשים להיבחן בבחינות רבנות, מה שהביא על סולברג ביקורות חריפות מארגונים חרד"לים וגופים חרדיים.

"זו התערבות חילונית בנושא הלכתי"; "החלטה מבישה ועטופה בהיתממות"; "שופט הערכאות סולברג הוא בדיחה"; "סולברג פותח דלת לניתוץ שלטון החוק" - אלה הן רק מקצת מהביקורות שהשופט סולברג קיבל השבוע משני צדי המתרס. חשוב להבין - סולברג מחזיק בגישה משלו בנוגע להתנהלות בית המשפט העליון והשמירה עליו. אפשר להסכים איתו, אפשר לחלוק עליו, ובוודאי מותר לבקר אותו. אבל חשוב קודם כל להבין את הגישה שלו. לא מדובר בגישת "הקיצוניים משני הצדדים", שבה יש לנהוג בשני צדדים כאילו הם שווים בכוחם או במעמדם החברתי והפוליטי. גם לא מדובר בגישה הדומה לה – גישת "האיזון הקדוש", שבמסגרתה בכל פעם שקורצים לצד מסוים, צריך לקרוץ לצד השני. גישתו של סולברג מבקשת שלא לצאת מגדר הרגיל בשביל לקבל החלטות, כלומר שמרנית יחסית, תוך כדי חתירה להכרעת הדין ולא להשתהות.

פסק הדין המהדהד בנושא בחינות הרבנות לנשים הוא דוגמה מצוינת לכך: סולברג מודע לעובדה שמדובר באירוע דרמטי, חסר תקדים, שלמעשה מקבע כמעט לראשונה את מעמדן של נשות הלכה ורבניות כשוות לרבנים גברים. לאוזן ליברלית זה אולי יישמע מוזר, אבל אין מדובר בקונצנזוס בחברה הדתית ואפילו במסדרונות הארגונים הדתיים הליברלים יש רבים שיירתעו מהצמדת התואר "רב" לנשים. לא לחינם מוסדות רבים להסמכת רבניות משתמשים במושגים שונים – רבנית, מורת הלכה, מהר"ת (מנהיגה בתחום ההלכה, הרוח והתורה), אשת הלכה, ר' (קיצור של רב או רבנית מבלי להתחייב). והנה מגיע שופט שמרן יחסית וקובע בפשטות שנשים יכולות לקבל את התואר "רב" מהגוף הראשי במדינת ישראל שמוסמך לכך – הרבנות הראשית. 

אך גם אם מדובר בהחלטה שיש לה משמעות היסטורית לחברה הדתית בישראל, ואולי לעם היהודי כולו, מבחינה משפטית זו החלטה כמעט בלתי נמנעת; כמעט טכנית. העותרות והארגונים שייצגו אותן ביקשו דבר פשוט – אם מדינת ישראל החליטה להכיר בהסמכה הבסיסית לרבנות כתחליף לתואר ראשון מבחינת קבלה לתפקידים בשירות המדינה, קביעת דרגות שכר והטבות נוספות, אין דבר יותר טבעי מלדרוש הכרה שווה לנשים.

לכאורה, מדובר בשוויון מנהלי בסיסי- תפקיד שפתוח לגברים, צריך להיות פתוח גם לנשים. אף צוין במפורש שהעתירה איננה נוגעת לשאלה אם נשים יכולות להתמנות לתפקיד רבני רשמי במדינה - כמו דיינית או רבנית עיר - אלא בסך הכל בהשוואת תנאים בשירות הציבורי. ועל אף כל זה, לסולברג עדיין הייתה התלבטות - אם לאפשר בכל זאת לגורמים הממשלתיים במשרד לשירותי דת וברבנות להציע מתווה חלופי, או להכריע. הוא הסביר כיצד המדינה "מרחה" את העותרות והחליפה מתווים וחלופות כמו גרביים, עד כדי כך שבחלוף חמש שנים בעצם לא השתנה דבר, גם לא בשנתיים וחצי האחרונות כשיש ממשלה יציבה לכאורה שיכולה להציע חלופות אמיתיות. על הרקע הזה סולברג חתך, והכריע.

צדק או טעה בפסיקותיו והחלטותיו, המשנה לנשיא העליון סולברג מוכיח פעם אחר פעם שיש לו קו עקבי וקוהרנטי - לא לענות את המתדיינים, ולנקוט בגישה שמרנית־משפטית. מי שרוממות בית המשפט בגרונו ראוי שיכיר בכך גם כשההחלטות לא הולכות בכיוון שלו. ייתכן שהקו הזה הוא מה שאיפשר לסולברג, דווקא לו – לשחרר השבוע פסק דין שעוד יהדהד עשורים קדימה.