בראש שלי עוד נשמע צליל היריות והמחבל בחולצה הבהירה רץ מולנו

כששואלים אותי מה שלומי אני עונה: יש בי כמה שכבות. זאת המתפקדת (יחסית), וזו הרועדת מתחת. כשאני חופרת בתוך שכבות הגוף שלי ומנסה להגיע אל הנפש ולשאול אותה בכבודה ובעצמה, מה שלומך ולמה בעצם את כל כך מטולטלת, הדמעות עולות.

בקולנוע הפנימי שלי מוקרן שוב ושוב אותו הסרט, שבו אנחנו לכאורה ניצבות חסרות משמעות, אבל מכיוון שמדובר בקולנוע הפנימי שלי אנחנו למעשה הגיבורות. אלה שברחו מזירת הפיגוע בצומת הגוש ביום חמישי שעבר. צליל היריות. המחבל עם החולצה הבהירה שרץ. ההבנה המיידית שהחניון הזה הוא עכשיו זירת פיגוע, המחשבה: אני לא מאמינה שזה קורה לי, קורה לנו, הבת שלי לידי.

כמה שעות לאחר מכן ליוויתי את שקד לסשן טיפולי במרכז חוסן באפרת. מאחר שאני מוקפת בחיי בדמויות טיפוליות, ידעתי שיש משמעות לעיבוד מהיר של הטראומה, והייתי אסירת תודה למענה המהיר של המרכז. התבקשנו לצייר או לכתוב זיכרון מהפיגוע, ולאחר מכן לצייר מקום נעים ובטוח. שקד ציירה את הבית של סבא וסבתא שלה בקשת, לידו עץ האגוז שיוחר מהעץ של אימא של סבא שלה בניר־עציון, ומעל ריחפה קשת צבעונית בשמיים. אני ציירתי את הבריכה הקסומה שממנה הגעתי אל זירת הפיגוע, ובה הייתי מוקפת בנשות השבט שלי.

אם יש גן עדן, הוא נראה כמו הבית בחאן ערוגות. דקלים על רקע מדבר, בריכה טבעית בסמוך לגינה פראית, וחמאם. אחת מחברותיי – אשת מג"ד בעזה, א־לוהים יודע מאיפה מצאה עוד כוחות – ארגנה ריטריט לנשות המילואים של היישוב. זו הייתה יממה מחוץ לזמן ולמרחב שבהם אנחנו חיות. מעבר לכל הפינוקים, הסדנאות והמסיבה אל תוך הלילה שבסופה ייללנו כזאבות אל הירח הכמעט מלא, את האוויר מילאה תחושה קדמונית וכמעט קדושה של השתייכות לשבט נשי.

בסוף הפגישה, המטפלת ביקשה שנעשה רשימה של דברים שנותנים לנו כוח. ברשימה של שקד היו ההורים והאחיות הקטנות שלה, ולשמוע מוזיקה. ברשימה שלי היו הבנזוג והילדים, החברות, ולרקוד במסיבה בטבע.

*

בשבת בבוקר עלינו לבית הכנסת כדי לברך ברכת הגומל. פתאום ראיתי את הברכה הזו בעיניים שונות: כמה יפה זה לעמוד מול חברי הקהילה שלי ולהודות לא־לוהים שאני עוד פה, מולם. כמו לפתוח פתח לשאול בשלומנו בלי שירגישו שזה מעיק, וכמו להעניק לנו דרך לספר את הסיפור הכאילו טיפשי ואזוטרי על הכמעט שאנחנו כל כך מורגלים בו, ואת מי הוא בכלל מעניין או חשוב כשהמוות קוצר בשדותינו יום יום. וכשחבריי וחברותיי הביטו עליי ועל שקד וענו לנו: "מִי שֶׁגְּמָלֵךְ כָּל טוּב הוּא יִגְמָלֵךְ כָּל טוּב סֶלָה", הרגשתי כאילו חומת הגנה נבנית סביבנו, וממנגינת המילים עלה: אתן כן חשובות, והסיפור האידיוטי־כמעט־כאוטי שלכם חשוב. תמשיכו לספר אותו, אבל דיר בלאק, בלי שטויות כאלה מעכשיו.

אם היינו בעניין של הפי־אנד, הטור הזה היה נעצר פה, בנקודה הדרמטית על כוחה של קהילה. אבל האמת שאנחנו בתקופה כל כך קשה כבר כל כך הרבה זמן, שצריך לתת מקום לשכבות הנוספות. שבוע וחצי לפני הפיגוע הרגשתי שהפעם, אחרי הסבב הקצר־אך־אינטנסיבי של איראן, ההתאוששות ממאנת. מה הטעם? להתאושש להתאושש להתאושש, ואז לחטוף עוד איזה כאפת מציאות. וכל מה שתכננו, חלמנו, בנינו, צריך שוב, מחדש. שוב לאסוף, להיאסף, לבנות ולהיבנות. אבל הפעם התקוממות פנימית. לא, אל תתני אמון במציאות. היא תכאיב לך שוב. בתוכי הקול שכועס על הקול הבכייני: יאללה יאללה, ככה זה המציאות. מה חדש? כלום לא חדש. רק שהפעם זה עובר עלייך, ואת אוי אוי אוי, אין לי כוח לקום.

טוב, אז אני רק כזה אנוח קצת, אני לא מתייאשת ממש, רק עוצמת עיניים קצת, מנמנמת, עד שאוכל לפקוח אותן ויהיה פה סבבה. סבבה? לא מתייאשת אומרת לכם! מי דיבר על ייאוש? סתם כזה עוד לא עולה על המגרש. הולכת למשבצת של הכלא הכתום על המונופול. אתם תמשיכו לזרוק קוביות ולשחק עוד כמה תורות. תקנו רחובות, תבנו מלונות, אני אעצום עיניים. לא בייאוש אומרים לכם, סתם אני קצת עייפה.

*

אני בוכה כשהמדקר שואל אותי למה באתי. אני עונה: המלחמה. כן, הוא אומר, גם בקליניקה אני מרגיש שהפעם זה גל רציני יותר. איך את מרגישה, הוא שואל. כמו בית שנופל עלייך, כמו קציצות שמרקיבות במקרר סגור, כמו שמספרים שקרים לילדים קטנים, כמו מטאפורות שהפכו למציאות, כמו בום ואז שקט. ככה אני מרגישה. עצובה, אני עונה.

השעה שמונה בבוקר. החדרים כולם תפוסים במדוקרים על מיטות טיפול עם סדינים לבנים. כולם היו ילדים לא כל כך מזמן, ובגוף שתוקות בהם מלחמות עקובות מדם: פיגועים, סכינים, פצצות באוטובוסים, טילים. אני רוצה להרגיש, אבל טיפה פחות אם אפשר. אתמול קניתי תיק חרוזים מנצנצים, ריבוע לבן עם לב אדום (וגם שרשרת לב וחולצת פסים חמודה. וגם בלילה שבו התחילה המלחמה האחרונה הזמנתי קרמים לעור קורן ומסכות פנים לעור קורן ומסנן קרינה מינרלי לעור קורן). חשבתי שזה יעזור. נו, וזה עזר?

מה עוזר? עוזר לשתות עוזר לעשן עוזר לאכול פחמימות עוזר שהציפורים מצייצות עוזר שהשמש זורחת עוזרת מדורה בלילה עוזרים שירים עוזר שצריך לתפקד עוזר שיש ילדים שמפריעים ולא מבינים שאת רק רוצה לישון עוזר שצריכים להאכיל שצריכה להניק עוזר לשנוץ עוזר לא לקרוא חדשות עוזר ללמוד זוהר עוזר לצאת לסיבוב ליער למעיין עוזר לכתוב עוזרים חברים עוזרת אהבה.

עוזר לבכות עוזר לצחוק עוזר להשתגע עוזר להתמרמר לדמיין מה היה יכול לקרות לו חיינו במקום אחר מה היינו עושים עם מיליארדי השקלים שהולכים לתקציב הביטחון עוזר לנגן בפסנתר עוזר לשיר באוטו בקולי קולות עוזר לשתוק עוזר לשתות עוד דם מהפצע עוזר שיוצאת המוגלה עוזר לשקר עוזר שחיים מתגלים בעץ הרימון שלא שתלנו והגיע לחלקת האדמה שלנו לגמרי בעצמו.

עוזר להתרגל עוזר לנרמל רגשות עוזר לא לנרמל את המציאות עוזר להבין שכל הכבוד לכל מי שמנסה עוזר לנסות עוזר להשתדל עוזר לדבר אל המציאות להכות בה כאילו הייתה סלע כאילו מים יוצאים ממנה עוזר להשתנות עוזר להפסיק לחשוב שהכול תלוי בך. מעט מאוד תלוי בך. עוזר להיות בחמלה.

עוזר לשוטט ברחוב כאילו אין לך ארבעה ילדים עוזר לרקוד כאילו לא ילדת גוש צער גדול אתמול במכונית כשנסעת לעבודה. עוזר לדעת שכולם כמוך אבודים משוטטים בחלל ברחוב במסיבה. לא עוזר להכין את עצמך לכאפה הבאה. היא תמיד מפתיעה.