יש דמיון בין הסירוב של גלי בהרב־מיארה להגיע השבוע לשימוע לפני פיטורין, שימוע שהיא זומנה אליו על ידי ועדת השרים שמינתה הממשלה לנושא, ובין הסירוב של ח"כ טלי גוטליב להגיע לשימוע לפני העמדה לדין, באשמת חשיפת תפקידו המודיעיני של בעלה של שקמה ברסלר והפצת תיאוריות קונספירציה עליו.

שימוע מוגדר אומנם כזכות הניתנת למועמד לפיטורים או לכתב אישום, ומכאן שבעל הזכות רשאי גם לוותר עליה. ספציפית במקרים הללו, שתיהן הצהירו שהן איבדו אמון בגורם שזימן אותן לשימוע, והן משוכנעות שדעתו ננעלה והמסקנה נקבעה מראש. עוד לפני השימוע, כל אחת מהן מביעה בדרכה חוסר אמון במערכת שמולה היא מתמודדת: היועצת המשפטית לממשלה מביעה חוסר אמון בממשלה, כפי שטלי גוטליב מביעה חוסר אמון במערכת אכיפת החוק.

אבל בניגוד לגוטליב, שהטנטרום המתמשך והצווחות הצורמניות שלה בכל אולם דיונים ותחת כל מיקרופון רענן הן חלק מאסטרטגיה מחושבת המעניקה לה כוח משמעותי בפריימריז של הליכוד, ההתנהלות של היועמ"שית דווקא מחזקת את הממשלה.

מדוע? כי גם לפי הגישה האקטיביסטית, יועץ משפטי לממשלה אמור לאזן בין שני כובעיו: ייצוג וייעוץ. בכובע הייצוג, היועמ"ש משמש כעורך הדין של הממשלה. הוא נדרש לייצג את עמדתה בפני בג"ץ, ולהיאבק על יכולתה וזכותה לממש את מדיניותה. בכובע הייעוץ הוא משמש כ"שומר סף" המפרש את החוק עבור הממשלה, ומתריע בפניה כאשר היא סוטה ממנו.

במילים אחרות, גם לשיטה התופסת את היועמ"ש כ"שומר סף", היועץ אמור לעמוד בנקודה כלשהי בין הממשלה לבג"ץ. ככלל, עליו לייצג את הממשלה מול בג"ץ, כשלפעמים היועץ מנצח בדיון ולפעמים מפסיד, ובמקרים יוצאי דופן לעמוד מול הממשלה ולהניף מולה כרטיס צהוב (קושי משפטי) או אדום (מניעה משפטית).

היועמ"ש אמור אפוא להוות גשר בין הממשלה לבג"ץ, כליא־ברקים ובולם זעזועים, המאזן בין שתי הרשויות. השאלה היא מה קורה כאשר היועמ"ש מנוכר נפשית לממשלה, מביע בה חוסר אמון מובהק, ואף מוצא את עצמו מצטרף פעם אחר פעם לעמדת העותרים נגד הממשלה, ואז מקבל מבג"ץ דחייה לעמדה שלו? במקום שהוא יעמוד בין הממשלה לבג"ץ, בג"ץ עומד בינו ובין הממשלה. במקרה נדיר כזה היועמ"ש כבר לא מתפקד כיועמ"ש. פורמלית הוא יכול להחזיק בתפקיד, אבל מהותית הוא איבד אותו.

היועמ"ש, צריך לזכור, איננו חלק מהרשות השופטת. זו לא רשות עצמאית הנהנית מאוטונומיה חוקתית, אלא חלק בלתי נפרד מהרשות המבצעת. אם הוא מתנתק מחללית האם ומשייט לגלקסיות אחרות, אז דה־פקטו הוא לא יועמ"ש.

בעיה נוספת של בהרב־מיארה היא חוסר הכבוד שלה ללשון החוק, המתבטא בערבוב הכמעט תדיר שהיא עושה בין "מה חוקי" ל"מה ראוי". סירובה להגיע לשימוע הוא  הדוגמה האחרונה. כזכור, בהרב־מיארה נימקה זאת בכך ש"השימוע איננו חוקי". מדוע הוא איננו חוקי? כי הממשלה לא הצליחה לכנס את ועדת גרוניס, וממילא אין ביכולתה לפטר את היועמ"שית.

מבחינה משפטית פשוטה, הטיעון הזה לא מחזיק מים. בואו ניזכר: אין שום חוק העוסק בסמכויותיו של היועמ"ש, בדרכי המינוי או הפיטורים שלו. היו ועדות שבעקבותיהן התקבלו החלטות ממשלה, אך באותה מידה הממשלה יכולה לקבל החלטה המבטלת החלטה קודמת. בז'רגון של דוסים: הכול דרבנן, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. הממשלה קיבלה החלטה בנוגע להליך פיטורי היועמ"שית, ואין שום בסיס רציני לטענה שהחלטתה איננה חוקית.

היועמ"שית צודקת שמפלגת השלטון כוללת כיום לא מעט נציגים פופוליסטים עם סגנון דיבור מקטב ומשתלח והצעות חוק מאוד לא אינטליגנטיות, בדיוק כפי שהשמאל משופע מה"סוגה־עילית" הזו. צריך להיאבק על שיקום השיחה הציבורית ועל דיונים עניינים המציבים במרכז את טובת הכלל, אבל כרגע זהו העם, או לפחות חלק ממנו, וזוהי רוח הזמן. אם את לא מסוגלת להכיל ולהתמודד איתו, את לא בתפקיד הנכון.