השבוע הגענו לכנסת יחד עם ארגוני מילואים נוספים כי הבנו שח"כ יולי אדלשטיין יושב לשולחן הדיונים עם חברי הכנסת החרדים, כדי להציג להם חוק שאמור לגייס אותם. אך יש לשים את הדברים על השולחן: חברי הקואליציה שאנחנו מכתתות את רגלינו אצלם חוזרים ואומרים: 'המשפחות שלנו מגויסות. צריך שכולם יתגייסו. אבל: רק בהסכמות החרדים יתגייסו'.

ואני שואלת - האם שמעתם את חברי הכנסת או הרבנים החרדים אומרים: 'אנחנו צריכים להיות חלק מכלל ישראל, אבל דרוש לנו זמן לעשות את התהליך? אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להיכנס תחת לאלונקה, אבל לא חונכנו לכך, אז חכו עוד קצת?'. זה לא מה שנאמר שם.

דרעי אומר במפורש שהחוק הוא חוק להסדרת לומדי התורה. הרב יצחק יוסף, עוד בכהונתו כרב ראשי, אמר שגם הבטלן לא יתגייס. לאורך כל הדרך אין שיח ענייני, ערכי, מוסרי, ביטחוני או תורני. יש איום להפלת הממשלה וסחטנות כספים.

בשבועיים האחרונים אדלשטיין הפסיק להיפגש עם ארגוני המשרתים. השיח שלו הוא רק עם החרדים, שלוחצים עליו להעביר חוק טוב. חוק כזה שבו הם ימשיכו לחיות על חשבון המדינה בלי לשרת אותה. מתווה יולי-דרעי שיצא ערב פרוץ מבצע "עם כלביא" הוא מתווה מצוין לרבנים החרדים. הוא מתווה שייתן להם את הכוח להשאיר, כמעט בכפייה, את התלמידים בישיבות ומיעוט זניח יתגייס. מיעוט שהרבנים יבחרו במקום שהצבא ימיין. לוחמים לא נראה מכך.

אדלשטיין, מנגד, מכיר היטב את מתווה הגיוס של ארגוני המשרתים. מתווה שיוויוני שדואג לגיוס בכלל החברה הישראלית, עם סנקציות משמעותיות מול אלו שלא מתגייסים והקפדה על שמירת אורח החיים החרדי בצבא. מתווה שיגדיל את סדר כוח הלוחמים ודואג לביטחון המדינה.

בעוד אנו יושבות אתמול בלילה מחוץ לדלתו של אדלשטיין ומתפללות שיעשה את המעשה הנכון מול החרדים ויעביר חוק אמיתי שיגייס אותם ולא חוק השתמטות - באגפים אחרים בכנסת, ח"כ יואב בן צור מש"ס מקדם מהלך בעזרת המכון לאסטרטגיה ומדיניות חרדית, שבו תוקם מנהלת ארצית חדשה שתשלב גברים חרדים בתעשיות הביטחוניות של ישראל. לדברי בן צור, "זה מהלך בעל חשיבות כלכלית, ביטחונית וחברתית מהמעלה הראשונה". כשזה נוח ומשתלם לחרדים לעזור בביטחון המדינה, הם מוצאים את הדרכים לכך. אבל כשצריך למסור את הנפש עבור המדינה, דבר שלא ממש יספק תעסוקה רווחית להמשך החיים, פה קמה זעקה: "נמות ולא נתגייס".

מה באמת עומד מאחורי הסרבנות החרדית להיות חלק מהציבור המשרת? אם זה הפחד מחילון והתקלקלות בצבא, למה תוכנית קודקוד והשתלבות בתעשייה הביטחונית זה בסדר? אם זה הפחד לעזוב את עולם הישיבות, למה בונים אין סוף תוכניות באישור החרדים שמעודדות אותם לצאת ללימודים באקדמיה ולהשתלב בתעסוקה?

אם זו אידאולוגיה שצריך רק ללמוד תורה וכך המדינה תינצל, למה תלמידי הישיבות החרדיות יוצאים לחופשות "בין הזמנים"? למה הם לא לומדים תורה יום וליל? למה הרב יצחק יוסף קורא להקפדה על לימוד תורה רק אחרי שארבעה חיילי נצח יהודה נהרגו ולא אחרי כל חייל שנהרג?

אם זה הפחד למות, את זה אני מבינה. כי גם אצלי שוכן הפחד הקיומי הזה מפרוץ המלחמה. אבל אנחנו מפחדים (וגם מתים) ודואגים למדינה. "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" מורשה לחזור אל ביתו כי הוא חושש מהעברות שבידו. אני מאמינה בלב שלם שהציבור החרדי מסוגל ורוצה להתגייס, ואין בידיו עברות שגורמות ליראה המתוארת. אני מאמינה שיש בעניין זה פער בין הציבור החרדי לבין ההנהגה החרדית. ועוד: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" יחזור לביתו כשיש מספיק סדר כוחות. עכשיו אין. אז תגיעו בבקשה.