מילה אחת בנאום חמינאי מעידה: המשטר האיראני בלחץ

בנאום שנשא לפני כשבועיים, ימים ספורים לאחר סיום מבצע "עם כלביא", התייחס המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי לדת והאמונה באל. אלא שבמקום להשתמש במינוח מוסלמי הוא בחר במושג הפרסי העתיק "פראווהאר" (פרוהר), הסמל המרכזי בדת הזורואסטרית שמשמעותו רוח שמימית המגינה על האדם.

מדובר בעניין שעשוי לעבור מתחת לרדאר, אך למעשה זהו אקט נדיר ביותר, אולי חסר תקדים, המעיד על ניסיון לרתום את הזהות ההיסטורית-לאומית של העם האיראני לשם שימור הלגיטימציה בשל הלחץ הציבורי הגובר על המשטר. אך האירוע הזה לא ניצב לבדו והוא מצטרף לשרשרת אירועים שמעידים: המשטר האיראני בלחץ.

מכורש ואחשוורוש ועד מדי הרמטכ"ל

סממני לחץ מצד המשטר ניתן היה למצוא עוד בתקופה שקדמה לתקיפה הישראלית בחודש שעבר.

במהלך חודש דצמבר הקפיא המג'לס, הפרלמנט האיראני, את יישומו של "חוק הרעלה", שעסק בהטלת ענישה חמורה יותר על נשים שיצאו למרחב הציבורי כשהן לא מכוסות בהתאם לדרישות החוק. באותה תקופה הסירה מועצת הסייבר את החסימה מעל וואטסאפ ו-Google Play במדינה.

בתחילת השנה אסרה איראן על השתתפות ציבורית בחגיגות ה"שדה" (Sadeh), פסטיבל האש הזורואסטרי, לאחר שאשתקד היוו כמה מאתרי החגיגות מוקדים למחאות נגד הרפובליקה האסלאמית.

במארס האחרון, נשא חמינאי את נאומו לכבוד ראש השנה הפרסי, הנורוז, בו כרך בין המורשת הפרסית לבין זו המוסלמית: "לאורך ההיסטוריה, העם האיראני תמיד עמד איתן. ממלכי פרס ועד הלוחמים האסלאמיים". גם הכללת "מלכי פרס" יחד עם "הלוחמים האסלאמיים" מעידה על ניסיון לרתום את הזהות הפרסית לטובת חיזוק הסנטימנט וציפוף השורות.

לאחר שבמאה ה-7 התרחש הכיבוש הערבי הראשון של איראן, עלייתה של הרפובליקה האסלאמית של חומייני המנוגדת למסורת האיראנית ונחשבת בעיני רבים לכיבוש הערבי השני. מחיקת הזהות הפרסית-זורואסטרית מהווה הקטליזטור לחלק ניכר מתחושת האיבה שרוחשים באיראן למשטר ועל-כן הניסיון לאחד ביניהם.

עם זאת, אחרי מבצע עם כלביא נראה שמשטר המולות העלה את הווליום.

לאחר שאנשי כוחות ביטחון איראניים רבים סירבו ללכת לבסיסים הצבאיים מחשש שיותקפו בידי ישראל, הודיעה הרפובליקה האסלאמית כי תעניש בחומרה כל מי שלא יגיע.

המג'לס גם שינה את החוק, כך שאפילו אנשים שהביעו תמיכה בישראל ברשת יישפטו כמרגלים ודינם עשוי להיות מוות. אנשי משה"מ (משמרות המהפכה), המשטרה והבסיג' יצאו בגל מעצרים חסר תקדים שגם הוא עשוי להעיד על פאניקה כתוצאה מהאחיזה שהשיג המוסד בשטח.

בעבר יצא השלטון בקמפיין שטען כי השושלת האחמנית, ובכללם כורש הגדול, דרייווש וחשיארש - אותו נהוג לזהות עם אחשוורוש - הם לא באמת איראנים, אלא מעין מזימה של היהודים. מאידך, אחרי המבצע פורסמו במדינה שלטי חוצות המציגים לוחמים מהתקופה הסאסאנית (האימפריה הפרסית השנייה והקדם אסלאמית האחרונה) שלוחמים בישראל, לצד הכיתוב "למען איראן".

גם כרזות שנושאות את הכיתוב "איראן החזקה" ללא סמלים דתיים החלו להופיע לצד כרזות אסלאמיות. זאת ועוד, באותו נאום של חמינאי שהוזכר בפתיח, הוא דיבר על גדולתו וניצחונו העתידי של העם האיראני ולא של ה"אומה" האסלאמית.

תמונות שפורסמו אתמול (ג'), הציגו את מפקד צבא איראן, עבד אל-רחים מוסוי, כשהוא לובש את מדי משה"מ, המתפקדות בפועל כצבא לכל דבר הפועל במקביל לצבא הסדיר. בניגוד לצבא, ששמו הרשמי הוא "צבא הרפובליקה האסלאמית של איראן", תפקידן של משה"מ הוא לא להגן על איראן, אלא לשמר את המהפכה, אלמנט שניכר גם בשמן הרשמי: "כוחות משמר המהפכה האסלאמית". יתכן שגם האקט החריג שבו מפקד הצבא (שכונה בעבר "הצבא של השאה") לובש את מדי משמרות המהפכה נועד לשדר לעם מסר של אחדות השורות בזמן שבו הספינה השלטונית מנסה להחזיר לעצמה את היציבות בים סוער של משברים חיצוניים ופנימיים.

122 ביטויי מחאה מאז הפסקת האש

לפי נתוני FDD (הקרן להגנה על דמוקרטיות), נרשמו באיראן 163 ביטויי מחאה בחודש האחרון - 36 מהן באזור טהראן בלבד - ו-122 מתוכן לאחר כניסתה של הפסקת האש לתוקף. אחד האירועים הבולטים התרחש בהמדאן לפני כשבוע וחצי, שם במהלך הלוויה המונית לשני אזרחים שנהרגו בידי משמרות המהפכה, מחו אזרחים נגד הרפובליקה האסלאמית וקראו "הם משקרים לנו שהאויב הוא אמריקה, אבל האויב שלנו כאן" וכן "נהרוג את זה שהרג את אחינו". יחד עם זאת, צריך להבהיר שלאור היד הקשה ממנה סובלים המוחים, מרבית ביטויי המחאה הם מינוריים מאוד.

חשוב לציין כי זוהי ודאי לא הפעם הראשונה בה פועל המשטר ליצירת חיבור תודעתי בין ההיסטוריה הלאומית של העם האיראני לבין ההיסטוריה האסלאמית באופן שנועד לשרת את מוסדות הרפובליקה האסלאמית. עם זאת, נראה שצבר האירועים מהעת האחרונה משקף הלך רוח יוצא מגדר הרגיל.

לצד הסימנים העשויים להעיד על חשש השלטון מערעור האחיזה שלו, ראוי להציג את העמדה ההופכית, בגדרה היו שטענו כי המתקפה דווקא חיזקה את משטר המולות. כך למשל נכתב ב-Foreign Affairs (מוחמד אייתולהי טבאר, 8 ביולי): "במקום לקרוס לנוכח ההלם, הרפובליקה האסלאמית זכתה דווקא במעין הארכת חיים. התקיפות עוררו אפקט של התלכדות סביב הדגל, כאשר איראנים רבים גינו את המתקפות וחגגו את תגובת ממשלתם. המשטר אמנם ספד לבכיריו שנהרגו, אך מיהר למנות להם מחליפים. כך הפכה המערכה את האומה האיראנית למלוכדת יותר וחיזקה את מעמד משמרות המהפכה". יצוין כי טבאר הוא פרופסור איראני-אמריקני המתמחה ביחסים בין המדינות.

האם מאמצי המשטר לצופף את השורות יצליחו? והאם איראן מתקרבת לנקודת שבירה, שבה המשבר הכלכלי העמוק והמחסור החמור בחשמל ובמים - כאשר המצב רק הולך ומחריף - שתוציא את התושבים המיואשים לרחובות? נחיה ונראה. כך או כך, מאחורי מסך הברזל של הרפובליקה האסלאמית, תוססת מחאה שקטה שמאיימת להפוך לקריאת תיגר של ממש.