בשנים האחרונות תיעדתי את ההתנהלות העיתונאית הפסולה של ה"ניו-יורק טיימס", במיוחד בדיווחיו המוטים על הלחימה בעזה מאז טבח 7 באוקטובר. מדי פעם הסתמך העיתון על סטטיסטיקות לא אמינות של חמאס והאו"ם, פרסם תמונות מזויפות או אפילו שיקר במצח נחושה.

לאחרונה, הטיימס הכריז לאחרונה מלחמה פוליטית על ראש ממשלת ישראל שנבחר באופן דמוקרטי, בנימין נתניהו.

נתניהו לא "האריך את מלחמת עזה" כדי "לשרוד ולשגשג", כפי שטוענים הכתבים רונן ברגמן ופטריק קינגסלי. זוהי טענה מגוחכת, אם לא דיבה ממש, לטעון שנתניהו "שגשג" על ידי שליחת חיילים ישראלים לקרב ולמותם או שהפקיר חטופים ישראלים לשבי ואף להוצאתם להורג בידי חמאס.

כתבי הטיימס מעלים טענה חמורה, לפיה "נתניהו התעלם מאזהרות חוזרות ונשנות על מתקפה אפשרית". כבר ביולי 2023, הם טוענים, "גנרל בכיר [ששמו לא פורסם] הביא לנתניהו הערכת מודיעין מדאיגה", לפיה "אויבי ישראל, כולל חמאס, שמו לב לתסיסה הפנימית במדינה, שנגרמה על ידי תוכניתו המפלגת של נתניהו להחליש את מערכת המשפט, והתכוננו למתקפה. נתניהו התעלם מאזהרה זו ומאזהרות אחרות...".

חמאס לא "שם לב" לתסיסה שנגרמה על ידי "תוכניתו המפלגת" של נתניהו. האם זה באמת היה הטריגר של חמאס? סביר הרבה יותר שחמאס הגיב למחאות הקולניות והמוגזמות של השמאל הקפלניסטי הפריבילגי, ולאיומים מצד טייסי חיל האוויר המובחרים לסרב לטוס אם יגויסו למילואים.

ברגמן עושה כאן מעשה עיתונאי שערורייתי. בדצמבר 2023 כתב: "בכירים ישראלים השיגו את תוכנית הקרב של חמאס למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר יותר משנה לפני שהיא התרחשה, כך מראים מסמכים, מיילים וראיונות. אולם גורמי צבא ומודיעין ישראלים דחו את התוכנית, ששם הקוד שלה היה 'חומות יריחו', כשאפתנית, וחשבו שהיא קשה מדי לביצוע עבור חמאס".

בכתבתם של קינגסלי וברגמן נטען שנתניהו ניסה להסיט מעצמו את האשמה, כאשר כמה דקות לאחר ששמע על מתקפת 7 באוקטובר, אמר לאדם ששוחח איתו בטלפון, "אני לא רואה שום דבר במודיעין". כותבי ה"טיימס" טוענים: "נתניהו ניסה להאריך את חייו הפוליטיים על ידי האשמת ראשי הביטחון והמודיעין בכשל במניעת המתקפה". סביר מאוד, בקריאת כתבתו של ברגמן מנובמבר 2023, שהצבא הוא זה שכשל בחיזוי המתקפה וכשל בתדרוך ההנהגה הפוליטית של ישראל. מה ידעו אגף המודיעין של צה"ל, השב"כ והמוסד, מתי ידעו זאת, והאם הודיעו לנתניהו?

תפיסה חד-צדדית

הטיימס מאשים את נתניהו בהצבת מכשולים בדרך למשא ומתן על הפסקת אש ולתוצאות הרצויות לממשל ביידן. כנראה נשגב מבינתם של הכותבים שהכישלון בהשגת הפסקת אש נבע מעקשנותו של חמאס והסתה קטארית ואיראנית.

"תסמונת השיגעון מנתניהו" של הטיימס, גרסה מקומית של "תסמונת השיגעון מטראמפ" שמעבירה כל כך הרבה פוליטיקאים ואנשים תקשורת אמריקניים על דעתם, באה לידי ביטוי גם כאשר קינגסלי וברגמן מתעלמים מאחד האירועים המשמעותיים ביותר במלחמה נגד חיזבאללה ואיראן. בתחקיר כתבו השניים: "כמעט שנה לאחר תחילת המלחמה, רצף של הצלחות מודיעיניות בלתי צפויות הוביל את ישראל להרוג כמה מפקדי חיזבאללה בכירים". בכך הצמד מתעלם אפוא ממתקפת הביפרים הנועזת של ישראל שהוציאה אלפי לוחמים ומפקדים של חיזבאללה מהמשחק. תוכנית הביפרים המורכבת הייתה בארסנל של ישראל במשך שנים. המתקפה יצאה לפועל בהוראת נתניהו, למרות התנגדותם של כמה מנהיגים צבאיים ופוליטיים. המהלך זכה למקומו בספרי ההיסטוריה הצבאית, גם אם בטיימס בחרו פשוט להתעלם ממנו.

"ייחוס חשיבות פתאומית על ידי נתניהו למטרות צבאיות שבעבר נראה פחות מעוניין בהן ושבכירים צבאיים אמרו לו שאינן שוות את המחיר" שימש להארכת המלחמה, טענו קינגסלי וברגמן. מה היו המטרות הצבאיות נטולות החשיבות? במקרה אלו הן בדיוק המטרות שממשל ביידן ניסה למנוע מישראל להשיגן: כיבוש רפיח (שם נהרג מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר), כמו גם כיבוש של ציר פילדלפי לאורך גבול עזה-מצרים, שמתחתיו חפר חמאס מנהרות אספקה נרחבות.

למרות התנגדויות ממשל ביידן וחלק מבכירי הצבא הישראלי, שתי המטרות היו חיוניות לתבוסת חמאס. החלטתו של נתניהו הייתה נכונה לחלוטין, ולא הייתה לו מטרה פוליטית. כנראה שכתבי הטיימס פשוט שכחו מזה.

***

הערת אגב מהמחבר: פגשתי לראשונה את "בן ניתאי" בסביבות 1978. הוא הגיע למשרדי בוושינגטון די-סי, לאחר ששמע שעשיתי מחקר מקיף על קשרי אש"ף עם ברית המועצות. קיבלתי את הזמנתו לקחת חופשה קצרה ולהצטרף אליו בירושלים כדי לתכנן את ועידת יונתן הראשונה בנושא טרור בינלאומי, שנערכה ביולי 1979. בשנת 1997 ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש ממני לשמש כסגן ראש המשלחת בשגרירות ישראל בוושינגטון.

מאחר שאני בקשר עם "בן" מזה 50 שנה כמעט, אני יכול לקבוע כי הפטריוטיות שלו לישראל טהורה ואין לה גבול. כבודו לאביו הקפדן, בן ציון, ואהבתו לאמו, צילה, הנחו אותו. כן, הוא פוליטיקאי, על כל משמעויות המילה. משפחתו וכמה מקורביו עשויים להעריך אלמנטים של "החיים הטובים", אך אין לו את המוסר המושחת של ראשי ממשלה קודמים (אשר ממהרים לבקר אותו כיום), או של רמטכ"ל לשעבר שמכר את מניותיו שעות ספורות לפני פרוץ מלחמה.