21 החודשים האחרונים, ששיאם ב"מלחמת 12 הימים" מול איראן, הם דוגמה נוספת לתהליך שהיסטוריונים מכנים "עורמת ההיסטוריה": גורם מסוים מתכנן אירוע במטרה מסוימת, אבל התהליך שהמאורע מתניע מתגלגל לכיוון הפוך לחלוטין. הנה, חמאס תכנן פגיעה אנושה בישראל – כנראה כמכת פתיחה להשמדתה – ובסופו של התהליך דווקא החזית שיצרה איראן היא שיצאה מרוסקת: חיזבאללה, משטר אסד בסוריה, חמאס, ובסופו של דבר גם איראן. עוד נכונו לנו אתגרים ואסור לחשוב במושגים של "קץ ההיסטוריה", אבל נכון לעכשיו ההישגים עצומים.

במקרה או שלא, הרגע הדרמטי הזה מצטלב עם עוד תהליך היסטורי שעובר על המזרח התיכון: כוחות רבי עוצמה במרחב, בהובלת סעודיה, החליטו להיחלץ מטבעת החנק הפונדמנטליסטית לכיוון ברית עם המערב. במידה רבה, יש כאן מימוש חזונו של שמעון פרס ל"מזרח תיכון חדש", שהושק טרם זמנו, וכעת הגיעה שעתו: מזרח תיכון שפניו לעתיד של קִדמה מדעית, טכנולוגית וכלכלית, במקום העבר הפונדמנטליסטי הרצחני והקנאי.

במידה רבה, גם המסלול הפונדמנטליסטי הישן וגם המסלול הפרו־מערבי החדש הם שתי פנים של אותה מטבע; מטבע האתגר של הפער בין מרכזיותו של העולם הערבי־מוסלמי בימי הביניים ובין חולשתו הנוכחית. עד השנים האחרונות נטה העולם הערבי להתמודד עם האתגר המערבי בדרך של תגובת נגד מהסוג הלודיטי. הלודיטים הם אלה שתגובתם לאתגר המהפכה התעשייתית של המאה ה־19 הייתה ניתוץ המכונות החדשות. בעולם הערבי השיטה תורגמה לפונדמנטליזם קנאי וטרוריסטי. כעת מתעוררים כוחות שתגובות מהסוג הזה נמאסו עליהם, והם מעוניינים להשתלב בחזון הקִדמה. כפי שכתב המזרחן עמנואל סיון המנוח, ביחס לתפיסת "מלחמת הציוויליזציות" של סמואל הנטיגנטון: הדבר החשוב ביותר הוא לא העימות בין הציוויליזציות אלא העימות הפנימי בתוכן.

מול האתגר הזה צריכה ישראל לקבוע את דרכה. המכה של 7 באוקטובר עדיין כואבת ואפשר אפוא להבין את הפיתוי לשקוע בבוץ העזתי עד לחיסול החמאסניק האחרון. אבל זו תהיה טעות קשה, קודם כול מההיבט הטקטי: ההיסטוריה הוכיחה שכוחה של ישראל בא לידי ביטוי בלוחמה מהסוג הצבאי, ולא רק נגד צבאות מדינתיים אלא גם נגד חיזבאללה או ההתארגנות הכמו־צבאית של חמאס ב־7 באוקטובר; אבל ישראל גרועה למדי במלחמות התשה ממושכות. משום כך, יצירת חומות קשות מול לוחמי הגרילה, תוך הכרה באפשרות של סבבי מלחמה אחת לכמה שנים, היא אפשרות עדיפה. במקרה הנוכחי מוצע לנו גם יתרון נוסף: החלפת השלטון האזרחי בעזה, על ידי שילוב של כוחות פלסטיניים עם גיבוי של האמריקנים, המצרים ומדינות המפרץ.

אכן, זה לא פתרון מושלם. אבל נדמה שכאן בדיוק טמון המכנה המשותף בין הימין האידיאולוגי לשמאל האידיאולוגי: שניהם מאמינים ב"דאוס אקס מכינה" – הקונץ־פטנט שיביא לשקט השמיימי. אצל השמאל היה זה הסכם אוסלו, ואצל הימין זו המלחמה עד הניצחון המוחלט. יש ביניהם מכנה משותף נוסף: אי ההכרה שהעוינות היסודית שרוחש העולם הערבי־מוסלמי לישראל כנטע זר יהודי ומערבי תיפתר (אם בכלל) רק לאורך זמן, ורק בשילוב של נכונות להכות ללא רחמים בקמים עלינו לצד הושטת יד וכריתת בריתות מול המוכנים להשלים עמנו. מהבחינה הזו, העובדה שחלק חשוב במזרח התיכון רוצה כיום בברית עם המערב היא הזדמנות שאסור להחמיץ. למען ההזדמנות הזו ראוי גם לשלם בוויתורים בנושא הפלסטיני, כל עוד הם אינם מסכנים באופן מהותי את ביטחוננו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מבין את כל זה, אף שלפעמים הרטוריקה שלו משדרת אחרת. לראיה, הוא לא מתלהב לאמץ את דרישת מפלגות הימין למתקפה ללא רחמים וללא גבולות ברצועה. לנוכח ההזדמנויות ההיסטוריות, ראוי שהשיקולים הפוליטיים הקטנים של שימור הקואליציה לא יגרמו לנתניהו להחמיץ את היד המושטת, והוא יהיה מוכן אפילו לוותר על שיתוף הימין בממשלה לטובת שותפים אחרים שמבינים את גודל הרגע. הם, מצידם, יצטרכו גם כן להושיט לו יד, למרות כל כעסי העבר.