יצא לכם פעם לחוש חוסר נוחות כשמישהו יצא להגנתכם? להתכווץ בכיסא בשעה שהוא ענה להאשמות מופרכות בטענות מופרכות ומשונות לא פחות, שרק מציירות אתכם רע? אם אתם לא מכירים את התחושה הזו, אתם מוזמנים לצפות בסנטור טד קרוז מנסה להסביר בריאיון למגיש ההסכתים טאקר קרלסון מדוע ארה"ב צריכה לעמוד לצד ישראל נגד איראן.

“בבית הספר לימדו אותי שבתנ"ך כתוב: אלו שמברכים את ישראל יבורכו, ואלו שמקללים אותה יקוללו. מזווית המבט שלי, אני רוצה להיות בצד של המברכים", ציין קרוז בתשובה לשאלה מה הסיבות לתמיכתו במדיניות אמריקנית לוחמנית כלפי איראן. “כשכתוב שאלו שמברכים את ישראל יבורכו, האם מתכוונים לממשלת ישראל?", תהה קרלסון, שמלבד היותו מראיין מחונן ואנטישמי מדופלם, הוא גם שחקן כישרוני. בשאלתו הוא הדגיש כל מילה, מכין את עצמו להסתערות על הטרף.

“אלו שמברכים את האומה הישראלית, לא את הממשלה.. זה בתנ"ך. כנוצרי אני מאמין בזה", גמגם קרוז.

“איפה זה כתוב?" הקשה קרלסון.

קרוז התבלבל וציין שהוא לא זוכר בדיוק איפה, וקרלסון הסתער עליו. אחרי שהסביר לו כי התיאולוגיה שלו מבוססת על פסוק מבראשית, שאת מיקומו הוא אינו זוכר: “האם אנחנו כנוצרים מצווים לתמוך בממשלה הישראלית? אנו מצווים לתמוך בישראל".

“האם המדינה שמוזכרת בבראשית היא אותה מדינה שמונהגת כעת על ידי בנימין נתניהו?", שאל טאקר. “כן", ציין קרוז, וסייע לקרלסון לוודא הריגה.

עד כמה קרלסון משפיע ומרכזי? בנאום ההשבעה של הנשיא דונלד טראמפ הוא ייצר כותרות אך ורק בשל החלטתו להישאר לשבת, שעה שהקהל קם למחיאות כפיים סוערות כשהוזכר עניין שחרור החטופים.

מלבד היותו אחד האנשים המקורבים ביותר לנשיא, לפחות עד לאחרונה, טאקר הוא אחד העיתונאים הימנים המפורסמים והמשפיעים ביותר באמריקה. לפני שפוטר מרשת פוקס הוא הוביל את התוכנית הנצפית ביותר של הרשת, ורגע אחרי שפוטר הוא ייסד תוכנית ראיונות שעם השקתה הייתה לנצפית והמדוברת ביותר ברשת X.

עד לפני חודשים אחדים ישראל לא הייתה על הרדאר של קלרסון. הוא לא דיבר עליה כלל. חוסר הנכונות שלו לקום במהלך הזכרת החטופים בנאום ההשבעה הייתה הרמיזה הכי משמעותית שלו עד אז. אך בחודשים האחרונים הוא מגלה כפייתיות לא בריאה ודי ארסית לישראל.

אמריקה תחילה

קרלסון לא לבד. לא מעט קולות שמרנים שגילו אהדה לפרוטוקול ל“ידידה הטובה ביותר" של ארצם הפכו בחודשים האחרונים לעוינים או ביקורתיים כלפי התוקפנות של הממשל כלפי איראן, שנראית להם כהעדפת האינטרס הישראלי על פני זה האמריקני.

המגמה הזו איננה מקרית, והיא איננה בהכרח אנטישמיות. מדובר בהתעוררות של נטייה בדלנית, המקופלת בסיסמת הבחירות של הנשיא הנבחר: “אמריקה תחילה". תפיסת העולם הזאת, הרואה במעורבות־יתר אמריקנית בענייני העולם הסחת דעת מיותרת, יקרה ומסוכנת, לא נולדה עם טראמפ. רוח דומה נשבה בתחילת המאה העשרים, והייתה מהמורה אדירה שעמדה בפני וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט שביקשו לרתום את עוצמתה של אמריקה כדי להביס את המפלצת הנאצית.

כעת, תארו לעצמכם שאתם רפובליקנים צעירים: אתם לא יודעים למקם את צרפת על מפת העולם. על ראשכם כובע MAGA אדום, ועל פגוש הטנדר תווית שמכריזה America First. עד לפני כמה חודשים ישראל הייתה במחנה של "הטובים", פשוט כי הפלסטינים והפרוגרסיבים שנאו אותה בכל ליבם. אלא שאז הגיע המלחמה באיראן וקצת בלבלה אתכם.

אתם נוסעים בטנדר לוול־מארט ומאזינים לטיעונים המשונים שמעלה הסנטור הנוצרי האדוק קרוז, שמסבירים מדוע ארה"ב צריכה לקחת צד במערכה מול איראן. קרוז לא מדבר על האינטרסים הכלכליים של ארה"ב במזרח התיכון, על נפט או על הסכנה במדינת טרור גרעינית. בשביל להסביר מדוע ארה"ב מסכנת חיילים ומזיזה מטוסים הוא מביא כראיה את התנ"ך.

מכיוון שהצעיר הרפובליקני הזה אינו אוונגליסט מהדור הקודם, הטיעונים של קרוז נשמעים לו מופרכים לא פחות מפרס הנובל שקיבל ברק אובמה. הוא שומע את קרוז מדבר על המחויבות הא־לוהית לישראל, ומבין מבין השורות שהאינטרסים שלו - אמריקה תחילה - שוב נדחקו הצידה בשל תפיסת עולם שהוא אינו שותף לה.

המציאות הזו איננה תיאורטית בלבד. סקר של מכון הסקרים “פיו" מאפריל חשף כי בשלוש השנים האחרונות האהדה לישראל בקרב מצביעים רפובליקנים מבוגרים נותרה יציבה, אך חוסר האהדה לישראל בקרב רפובליקנים בני 18־49 זינק בצורה חדה מ־35 אחוזים לכ־50 אחוזים. חצי מהרפובליקנים הצעירים לא אוהדים את ישראל.

התמונה הזאת מטרידה אף יותר כשמצרפים אליה את חוסר האהדה הגובר לישראל בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית - שם גדל אחוז המצביעים הדמוקרטים המחזיקים בדעה שלילית על ישראל מ־53 ל־69 אחוזים. שבעה מתוך עשרה דמוקרטים לא מחבבים אותנו. אצל הדמוקרטים, בניגוד למצב אצל הרפובליקנים, האיבה לישראל צמחה בצורה כמעט שווה בקרב צעירים ומבוגרים.

שפת חדשה

השבוע שחלף היה ללא ספק אחד השבועות החגיגיים ביותר ביחסי ישראל־ארה"ב אי פעם. אלא שהתנהלותה של ישראל מול אמריקה לא יכולה להיות מבוססות על זיכרונות נעימים והבנתו העמוקה של נשיא בן 78 את המציאות המזרח־תיכונית, אלא על ניתוח קר ומפוכח שלוקח בחשבון את היום שאחרי.

ישראל יכולה לנצל את המפנה ההיסטורי במעמדה הגיאו־פוליטי כדי לשנות לא רק את אופי יחסיה עם וושינגטון, אלא גם את השיח שהיא מקיימת איתה. הסתכלות מעמיקה וארוכת טווח על עתיד יחסינו עם ארה"ב המתחלנת והמסתגרת מעלה שמנהיגינו צריכים להפסיק לדבר לאמריקה בשפת הברית. עלינו להתחיל לדבר אליה בשפת האינטרס. כך למשל, ישראל תיטיב לעשות אם תקדים תרופה למכה ותבקש להחליף את “הסיוע האמריקני" החד־צדדי בשיתוף פעולה שיכלול השקעה משותפת בטכנולוגיות צבאיות.

את הדיון על הברית הערכית, הדתית והרעיונית בין המדינות, הרומזת למחויבות והשקעה לא רציונלית או מידתית, עלינו להחליף בשיח אינטרסים המדגיש קודם כול את התועלות שצומחות לשתי המדינות משיתוף פעולה הדוק. 

הניצחון הכביר שרשמה ישראל במלחמת 7 באוקטובר מעמיד אותה בפני תור זהב. כדי שנשגשג בו על רקע השינוי העמוק והכואב הצפוי באמריקה, עלינו להבהיר לידידתנו הגדולה שמכאן והלאה ברצוננו וביכולתנו לעמוד ברשות עצמנו.

רותם מ׳ סלע הוא מו״ל הוצאת סלע מאיר