הדעת לא תופסת כיצד אותה מדינה ואותם כוחות ביטחון הצליחו להביס מדינת ענק עתירת יכולות כמו איראן, ולהיכשל באופן משפיל מול ארגון טרור דל יכולות כמו חמאס. איך ניתן ליישב את ה־7 באוקטובר עם ה־13 ביוני? ההצלחה באיראן מבהירה היטב את האמצעים המתוחכמים, התעוזה והיכולת שלנו להביס אויבים. מדוע כל אלה לא עמדו לנו בשמחת תורה תשפ"ד? את הנושא הזה מוכרחים לחקור באופן מקצועי, מעמיק ונטול פניות. רק כך נמנע את האסון הבא.

המכשיר המרכזי המתאים למשימה זו הוא ועדת חקירה ממלכתית. יותר מ־75 אחוזים מהישראלים מבקשים את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, אך גם לאחר למעלה משנה וחצי היא איננה מוקמת. הסיבה ברורה: על פי החוק, הסמכות להקים ועדה ולקבוע את המנדט שלה מסורה לממשלה, והסמכות למנות את חבריה מסורה לנשיא בית המשפט העליון. אולם, הממשלה חוששת שהנשיא ישתמש בכוחו על מנת להרכיב ועדה לעומתית, שתבקש להתנכל לדרג המדיני. ניסיונות פשרה בנושא לא צלחו, ונותרנו ללא ניתוח מקצועי שיסביר כיצד הגענו ליום המחריד ההוא ומה נדרש כדי לתקן. מדינת ישראל נשארת חשופה לאפשרות של כשל נוסף, חס וחלילה.

אולם ניתן לצלוח את משוכת אי האמון בין מוסדות השלטון, ולהקים לאלתר ועדת חקירה ממלכתית שתברר את הכשלים לגופם ותציע דרכי תיקון. הפתרון טמון בהגדרה נאותה של תפקיד הוועדה, ובמנדט שיינתן לה על ידי הממשלה.

מרבית ועדות החקירה הממלכתיות פעלו כוועדה שופטת. הן בחנו את הסוגיה לגופה, חתרו להגיע להבנת הכשל ולזיהוי האחראים לו. בדומה למתרחש בהליך שיפוטי רגיל, הופיעו לפניהם בעלי תפקידים רלבנטיים שחששו שגורלם ייחרץ על ידי הוועדה, ולכן הצטיידו בעורכי דין ופעלו כדי להכשיר את מעשיהם בעיני הוועדה. לפיכך, לא רק שהתהליכים הסתרבלו והתמשכו – לעיתים שנים ארוכות – אלא שגם העדויות עצמן, וממילא חקר האמת, נצבעו באינטרסים אישיים כדי להגן על המעורבים. זאת ועוד, מסקנות הוועדה אינן מחייבות, והממשלה מוסמכת להחליט אם לקבלן או לדחותן. באקלים הפוליטי הנוכחי, שבו חלק גדול מהציבור מעצב את עמדותיו בהתאם לקבוצת הזהות הפוליטית שלו, החלטות הוועדה – אם, נניח, תטיל אחריות על הדרג הפוליטי – לא תתקבלנה כאמינות. ואמנם, במהלך השנים כוחן השיפוטי של ועדות החקירה כלפי הדרג הבכיר של מקבלי ההחלטות הלך ונחלש – יוכיחו מסקנות דו"ח ועדת מירון.

קיימת אפשרות להקים ועדת חקירה ממלכתית שלא תפעל כוועדה שופטת אלא כוועדה מתקנת. התנסינו בכך כשנטלנו חלק בוועדת החקירה הממלכתית שעסקה בטיפול הממשלה במפונים מגוש קטיף ("ועדת מצא"). באותה עת נגלה לעינינו כישלון רב אנפין של הממשלה, אך בחרנו כמדיניות שלא להטיל אשמה על איש. ראינו תועלת גדולה יותר בהגעה מהירה להבנת הכשל, ולהמלצה על מענה מתאים במישור המערכתי. טובת המפונים, המדינה והחברה חשובות יותר מאשר מיצוי דין עם מי שכשל. ואכן, המלצות ועדת מצא התקבלו בתוך שנה, אומצו ובוצעו במהירות וביעילות יחסיים. ניתן לעשות כך גם בהקשר הנוכחי.

יש להקים ועדת חקירה ממלכתית שהמנדט שלה לא יעסוק בחיפוש אשמים – בין אם ממשלה, ובין אם בכוחות הביטחון או בכל ממסד אחר – אלא בתיקון המציאות; חקר העבר כדי לשנות את העתיד. הוועדה המתקנת תחקור תהליכים ומערכות ולא אישים. כך גדלים הסיכויים שהממשלה תיאות להקים את הוועדה, וזו תהנה משיתוף פעולה של המעורבים ותוכל להגיע לחקר האמת. ההליך יהיה מהיר יחסית, מסקנות הוועדה יזכו לאמון נרחב יותר בציבור, והעיקר – הסיכוי שהן תאומצנה ותוטמענה גבוה לאין שיעור.

תשמענה טענות נגד הצעתנו: אם מישהו כשל, מדוע שלא יישא בתוצאות? האם לא מגיע לכולנו – ובוודאי למשפחות הקורבנות ולרבים שנפגעו כתוצאה מהכישלון – שייעשה דין צדק עם האשמים? האם תיקון אמיתי אפשרי בלי זיהוי האשמים בכשל?

לכל אלה נשיב: בין צודק לבין חכם, לפעמים צריך להעדיף את החכם. הפנים שלנו חייבות להיות מופנות למניעת כשל עתידי. ועדה שיפוטית, סיכוייה לקום לא גבוהים וגם אם תקום תתקשה למנוע כשל זה. ועדה מתקנת – סיכוייה טובים. נניח לשאלת האחריות השיפוטית: ראשי מערכת הביטחון, בחלקם, כבר אינם בתפקידם, והפוליטיקאים יעמדו לדין הציבור בקלפיות. דרוש לנו תיקון, דרוש לנו שיקום. נסחו את המנדט והקימו ועדה.

פרופ' ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטת בר־אילן. ד"ר חיים זיכרמן הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ומרצה בכיר למשפטים בקריה האקדמית אונו