אחד הכתבים הצבאיים הישראליים הטובים ביותר סיפר לי סיפור קטן: בערב שבו איראן עמדה לתקוף את ישראל הוא ישב עם הצוות של ערוץ טלוויזיה על גג גבוה בתל־אביב. המתח היה בשיא. מקורותיו בקריה הביעו דאגה גדולה בשל המטח של כמאתיים טילי ענק שהיה בדרכו לארץ. למרות כל ההכנות המוקדמות שנעשו הייתה חרדה אמיתית בשל העוצמה של המתקפה הבליסטית חסרת התקדים. היה חשש אמיתי שמאות ייהרגו ואלפים ייפצעו וייגרם נזק כבד לאתרים אסטרטגיים חיוניים. והנה, הטילים מגיעים. בשמי ישראל מתרחשת התמודדות של מדע בדיוני בין טילי החץ שלנו לבין טילי העימאד והחייבר שלהם. ולמרבה התדהמה – העניין עובר פחות או יותר בשלום. יש כמה נפילות, יש נזקים לרכוש, יש גם פצועים קל. אבל בניגוד לכל הציפיות אין אף הרוג ישראלי. נס גלוי. ממש נס גלוי. ואז, חצי שעה אחר כך, הוויכוח על הגג הגבוה בתל-אביב הוא מאיפה מזמינים את השווארמה. כאילו ישראל לא חוותה זה עתה את ששום דמוקרטיה בעולם לא חוותה מאז מלחמת העולם השנייה. כי כאלה אנחנו, הישראלים, לטוב ולרע. מקבלים את הפלאי כמובן מאליו וממשיכים הלאה.

אנחנו עכשיו בשלב השווארמה. ב־21 החודשים האחרונים עברנו סדרת אירועים שלא תיאמן. באוקטובר 2023 חווינו פוגרום, טבח ותבוסה. בספטמבר 2024 הדהמנו את אויבנו, את עצמנו ואת העולם כשהכינו את חיזבאללה. ביוני 2025 עשינו את הבלתי אפשרי וכבשנו את שמיה של טהרן. בין לבין חיסלנו כמעט את כל מי שהרים עלינו יד: איסמאעיל הנייה, יחיא סינוואר, חסן נסראללה, צמרת הרוע והמדע האיראנית. אבל כאשר המערכה מתקרבת לסיום אפשרי, אנו נוטים לשכוח את מה שכמעט קרה כאן: מפלה ישראלית. ואנחנו נוטים להפחית מערכו של מה שבפועל קורה כאן: ניצחון ישראלי. ואנחנו נוטים לחזור אל היהיה־בסדר הישראלי. לא נותנים למציאות המאתגרת ולהיסטוריה המפעימה להפריע לנו עם השווארמה.

ובכל זאת, דווקא עכשיו אנחנו נדרשים לעשות הערכת מצב. אסור לנו לחטוא באופוריה אבל גם אסור לנו להתמסר לחמיצות ולציניות. כפי שהמומחים של המודיעין וחיל האוויר עושים כעת BDA (הערכת נזק הפצצה) של מתקני הגרעין באיראן, כך עלינו לעשות הערכה כוללת ומדויקת של משמעות המלחמה והשלכותיה. מה למדנו ממנה? אילו חולשות ואילו עוצמות היא חשפה? ומה הן התוצאות האמיתיות שלה? השפל שאליו הגענו בעשור שקדם ל־7 באוקטובר הוא בלתי נסלח. אם יחיא סינוואר לא היה עושה טעות הרת גורל, בתוך שנה או שנתיים תוכנית ההשמדה האיראנית הייתה מתממשת. צירוף של מתקפת חמאס בדרום, מתקפת חיזבאללה בצפון ומתקפה בליסטית איראנית היה מחולל קטסטרופה היסטורית. העובדה שמדינת היהודים החכמים לא ראתה את הסכנה ולא נערכה למניעתה היא עדיין בלתי נתפשת.

אבל כעומק הבור, גובה הפסגה. גם בשעה האפלה ביותר האדם הישראלי, הלוחם הישראלי והחברה הישראלית הוכיחו את עצמם. התגלו בנו תכונות מרשימות של מדינת מאבק: עמידות, נחישות, יצירתיות, יכולת הסתגלות. תודות לכל אלה הצלחנו לחולל מהפך אסטרטגי. ה־13 ביוני 2025 נתן מענה ציוני מוחץ ל־7 באוקטובר 2023. ממוכים היינו למכים, ממושפלים היינו למשפילים – ומקורבנות חסרי ישע היינו לגיבורי־על.

אלא שכעת מגיע הרגע המסוכן של שיכרון ההצלחה. כמו אחרי מלחמת ששת הימים, רובצת לפתחנו הקללה שבברכה. וכדי לא להגיע למלחמת יום כיפורים חדשה, עלינו להתבונן באופן מפוכח בתוצאות המערכה. מה השגנו בחודש האחרון? הרחקנו את איראן מגרעין בשנה־שנתיים. הרחקנו אותה בכמה שנים מהכפלת כוח בליסטית. מיצבנו את עצמנו כמעצמה אזורית, כבעלת ברית קרובה של ארה"ב - וחידשנו את ההרתעה הישראלית. מה לא הישגנו? לא הסרנו את איום הגרעין האיראני. לא ביטלנו את האפשרות שחמינאי ינסה להרכיב פצצה אטומית פשוטה בתוך זמן קצר. לא העברנו מהעולם את התרחיש של מתקפת פתע איראנית על ישראל. ובקיצור: בעוד שזכינו בניצחון ענק בסבב האגרוף הנוכחי, לא מנענו את הסבב הבא.

להערכת המצב הזאת השלכות מעשיות חשובות. עלינו לעשות את המקסימום כדי למנף את ההצלחה הצבאית, ולהפוך אותה להבקעה מדינית שאולי תשנה את פניו של המזרח התיכון. אבל עלינו גם להיערך למלחמה הבאה. אם המשטר באיראן לא יקרוס, העימות האלים העתידי הוא בלתי נמנע. על כן אסור לנו לחזור אל העיוורון אשר הוביל אותנו אל שבת הזוועה השחורה. עלינו לשמור על האיכויות שהתגלו בנו בשנתיים האחרונות ועלינו להיערך לבאות. רוצים לאכול שווארמה? בכיף. אבל תוך המתנה דרוכה למטח הבליסטי הבא.