יוזמתו של ד"ר מרדכי קידר לכינון אמירויות מקומיות ביו"ש כחלופה לשלטון הרש"פ היא מקורית ויצירתית. ערכה טמון בהבחנה בין מעלותיהם וחסרונותיהם של סוגי המבנים השלטוניים המאפיינים את העולם הערבי, ורתימתם לנוסחת פתרון לסכסוך הערבי־יהודי. קידר זיהה כי אמירויות המפרץ הנשלטות בידי חמולה אחת משגשגות, בעוד המדינות הערביות הנחשלות נשלטות בידי שלטון רב־שבטי ורב־עדתי וכופות נאמנות על האזרחים.

היוזמה מבטיחה הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וכן ויתור על השאיפה להקמת מדינה פלסטינית. אך ראוי לעמוד על הסיכונים והתועלות המקופלים במעמד שלטוני כזה עבור ישראל, על ההבדלים בין החמולות ביו"ש ובין אמירויות המפרץ, ועל האפשרות שהן יוכלו להתקומם בעוד דור או שניים ולדרוש הכרה לאומית – והפעם מנקודת זינוק טובה בהרבה מזו של הרשות. אחרי הכול, הסכמי אוסלו נתנו עידוד ניכר ללאומיות הפלסטינית.

ערב תהליך אוסלו, מוקד השליטה של ערביי יש"ע היה נתון בידי ראשי החמולות שפעלו כגורמי כוח עצמאיים. עם התנעת ההסכמים, אש"ף – שהונחת מבחוץ – בנה את עצמו כמוקד הסמכות והחליש את מעמדה של ההנהגה המסורתית המקומית. מאידך, הוא נדרש לראשי החמולות בשל הנאמנות שהציבור רחש להם, לטובת היציבות השלטונית. ואכן, אף שראשי החמולות לא היו שחקנים מרכזיים בתהליכי אוסלו, הם גויסו כדי לסייע לרשות בצמצום ההתנגדויות להשתלטותה ובקבלתה בקרב הציבור הערבי.

משמעות המשפחה, השבט והחמולה במחשבה הפוליטית השמרנית־לאומית, היא שאלֶה הם רכיבים חברתיים ראשוניים, מוּבְנים וטבעיים בהתפתחותו של עם. מתוקף הנאמנות והמסורת המאפיינות אותם, הם מחזיקים במשקל רב של סמכות וכוח פוליטיים, בדרך להגשמת יעדים לאומיים.

אולם יהיו הבדלים בולטים בין אמירויות חמולתיות ביו"ש ובין אמירויות המפרץ: ביו"ש יהיה לחמולות מעמד מקומי ללא ריבונות וללא קשרים בינלאומיים, אך לאמירויות המפרץ יש מעמד עצמאי־ריבוני, חברות באו"ם ושגרירויות. ביו"ש ההנהגה תהיה קהילתית ומבוזרת בין חמולות, ובמפרץ יש שלטון ריכוזי עם מוסדות מדינה מתקדמים. כאן יהיו שייח'ים מקומיים שהשפעתם שבטית בלבד, בשעה שבאמירויות יש מנהיגי־על שושלתיים שסמכותם ריכוזית. גבולות ההתפתחות הכלכלית כאן יהיו מקומיים ואזוריים, אך במפרץ התפתחות זו היא בין המתקדמות בעולם.

האומנם האפיונים המקומיים של האמירויות המקומיות יבטלו בקלות את הנרטיב הפלסטיני ואת הישגיו המדיניים? לא בטוח. ויש הסתייגויות נוספות שראוי לתת עליהן את הדעת. הסתייגות ראשונה נוגעת למושג "אמירות": משמעותה היא שטח פוליטי עצמאי הנשלט בידי שושלת משפחתית. ההצטרפות הצפויה של האמירויות המקומיות הללו להסכמי אברהם, הבינלאומיים באופיים, תפקיע את המהות המקומית של שלטון האמירויות. הצטרפותן עלולה לשאוב השראה מאמירויות המפרץ, ולטפח בהן תביעות לאומיות. הן אומנם יכירו במדינה יהודית, אך כזו שאינה ריבונית על שטחים שהן יטענו לריבונות בהם. מן ההכרח להבטיח מראש כי הריבון החוקי הבלעדי על השטח ה"פוליטי" של האמירויות היא ישראל. ביטוח נוסף הוא לשקול חלופה למונח "אמירות" – לטובת, נניח, מועצת חברון הערבית – ולהפקיע כל פוטנציאל לפרשנות של ריבונות לאומית־מדינתית עתידית.

הסתייגות שנייה עולה מאמירתו של שייח' ג'עברי מחברון כי הרשות "לא מייצגת את הפלסטינים". כלומר, האמירויות המקומיות ימשיכו לייצג את ערביי יו"ש, וזהותן הרשמית של החמולות תישאר "פלסטינית". ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הותרת המושג "פלסטין" על כנו. רק השבת השם "ערבים" לקדמותו יביאו למחיקת הקללה הפוליטית של אדריאנוס ולברכה למזרח התיכון.

לבסוף ישנו גם האתגר המוסרי־היסטורי: יוזמת כינון האמירויות המקומיות מובנית בתוך הסכמי אברהם עם אמירויות המפרץ. אם בני אברהם חוזרים לפרדיגמת הנאמנות השבטית־חמולתית המסורתית, הרי שהסכמים על שם אברהם אבינו חייבים לפעול מתוך נאמנות למסורת ההבטחה. ישמעאל איננו חלק מההבטחה לישראל. הוא זכה להבטחה נפרדת.