א. דווקא בימים אלו, שבהם, לצד החששות הכבדים השגורים, יש אולי איזו תקווה עדינה עד מאוד להתפתחויות שיוסיפו וישנו את פניו הקשות של המזרח התיכון לטובה, נדמה שהנהגתנו עדיין שרויה בכל זאת בחטא הקדמון של הקונספציה. אין מדובר הפעם על קונספציה בהקשרים הרגילים שבהם נהוג להזכירה: הכלת אויבים או עסקאות עימם, למעשה, מי ששרויים בקונספציה הזו יותר מכולם הם דווקא אלו שחדשות לבקרים דואגים לומר שלעולם לא יסכימו לחזור לתפיסות הביטחוניות והמדיניות של ה-6 באוקטובר. זוהי שעת קונספציית גיוס החרדים, או נכון יותר אי-גיוס החרדים; ובמילים אחרות, זוהי שעת קונספציית ההשתמטות. מי שיביט לעומק בשלל שאריות הטיעונים המחוממות המוגשות לפינו כדי להצדיק סיבוב נוסף שבו יחוקק חוק שבפועל אינו נוקט צעדים לשינוי המצב הקיים בגזרת הגיוס, יבחין מיד שמדובר באותם הטיעונים ששימשו במשך שנים את הצמרת המדינית והצבאית להצדקת ההתעלמות הכרונית מבעיותינו הדחופות. "לא בשלה העת", "ניסיון לתיקון עלול רק להחמיר את המצב", "החברה הישראלית לא תעמוד במחירים שידרוש ממנה חיכוך שכזה", "יש בעיה, אבל זו בעיה שאפשר לחיות איתה, הלוא חיינו איתה עד כה", "למעשה, גם אם זה לא נראה כך, הדברים הולכים ונפתרים מאליהם". אלו הסיסמאות הקבועות שנשלפו כדי לחזק את יסודות המחשבה שאפשר לדחות לעד את הטיפול בבעיות, ואפילו ברגעים שנדמה שהן צפות באופן בולט מבעבר, יימצא תירוץ כלשהו מדוע מוטב לדחות את המאמץ בנושא לשבוע הבא, לחודש הבא, לשנה הבאה. ככלות הכול, הבעיה טרם התפוצצה בפנינו. למעשה, זו התמצית המזוקקת של הישראליות מדגם 6 באוקטובר: אמונה עזה שלעד תוכל להחליט מתי להתעמת עם המציאות, בזמנך המדויק שלך ובתנאיך שלך. ובכן, העולם אינו כזה. ההיסטוריה אינה כזאת. כולם יודעים מהם הצעדים הדרסטיים שאפשר לנסות ולנקוט כדי להביא לראשונה לגיוס משמעותי יותר בחברה החרדית. ייתכן בהחלט שהללו ייכשלו. אבל ההימנעות הנוכחית ממעש כששחיקת המילואימניקים נמשכת וכשסדרי כוח האדם הצה"ליים השתנו באופן כזה שלא יוסג אחור גם אם יושגו עסקאות כלשהן בבית הלבן, היא סימפטום לדחיינות קונספטואלית בכנסת בירושלים ובקריית הממשלה בתל-אביב. לזאת אסור שתהיה לנו שום סימפטיה.

ב. השבוע נכנסנו לשנה ה-120 ליסוד אגודת "אחוזת בית", זו שממנה צמחה בחולות הסמוכים ליפו שכונת אחוזת בית שהייתה בסופו של דבר לעיר העברית הראשונה, "אלטנוילנד", כלומר, תל-אביב. מי שחלם מלכתחילה לקרוא לעיר על שם התרגום העברי לספרו האלמותי של בנימין זאב הרצל הוא הפעיל הציוני הססגוני למדי עקיבא אריה וייס, זה שנחזה בתמונה המפורסמת של הגרלת הקרקעות החוליות לשכונה החדשה כשלראשו כובע לבן משל היה תייר בריטי מפונפן מספר של אגאתה כריסטי. ב-1906 השמיע וייס את הרעיון לייסוד העיר העברית באוזני חבריו, ובאותו הערב כבר נוסדה אגודתו, כעבור כחודש פרסמה את בשורתה לציבור, תוך פחות משלוש שנים הוגרלו הקרקעות שנרכשו בעמל רב בין חברי האגודה, ומרגע חלוקתן ועד לכניסה הממשית חולפת פחות משנה אחת. אי אפשר שלא להתפעל ממהירותם הפלאית כמעט של וייס וחבריו. זו גם הייתה הדעה של השכנים הערבים עליהם. הם מהירים, מהירים מדי, גם כשעיכובים מעיכובים שונים צובאים עליהם מכל עבר. זה סימנם של הציונים: מהירות החלטה ומהירות ביצוע. נכון, לעיתים החיפזון מהשטן, אך לעיתים תכופות מאוד הדחיינות שטנית אף יותר. כבר למדנו את זה על בשרנו.

ג. ואם כבר היאחזות בקרקע, כלומר שיכון, קשה שלא לחשוב על האירוניה הגסה כמעט במציאות שבה הסמן האנטי-ציוני המובהק האחרון בכנסת ישראל, מי שהיה גורם לעשן לצאת מאוזניהם של כל הציונים באשר הם, חילוניים ודתיים, בשבתו בפאנל לצד טומי לפיד ואמנון דנקנר המנוחים בימי פופוליטיקה העליזים, הוא שר השיכון של מדינת ישראל. כוונתי כמובן לישראל אייכלר. אנחנו חיים בזמנים שבהם האדם שכינה את מדינתנו "הגטו העברי" וגרס שהציונות רק הביאה לרצח יהודים, הוא האמון מטעם הממשלה הציונית על יישוב הארץ. לאייכלר עצמו איני בא בטענות, הוא מעולם לא הסתיר את דעותיו הרעות ואת היותו סמל להתנגדות הנושנה לציונות של חסידות בעלזא (שיש לי בה שורשים משפחתיים). לאמיתו של דבר גונבה לאוזניי שמועה שאייכלר עצמו כלל לא רצה בתפקיד, אך הוכרח לקחתו כחלק מן הקרב הפוליטי המר בין האדמו"ר מבעלזא לאדמו"ר מגור. הטענות כולן הן למי שמאפשר לקרבות הללו לנהל את חיינו כאן. אם ישנו כלל אצבע פשוט בהיסטוריה היהודית כבר יותר מ-250 שנים הרי הוא לפניכם: כאשר העניינים מוכרעים במלחמות האדמו"רים, המפסידים הם תמיד היהודים הפשוטים.

ד. אחת השאלות שטרדו את נחת הפרשנים בכל הדורות לגבי פרשת בלק, פרשתנו בשבת הזו, היא כיצד הנביא הגדול בלעם בן בעור, זה שהושווה למשה בכבודו ובעצמו, לא הצליח לראות את מה שאתונו ראתה בקלות רבה. התקופה הזאת העלתה בי תשובה אפשרית. לפני כשנתיים ראיינתי במהדורת חדשות רדיופונית את אחד מן הלשעברים המפורסמים ביותר, אלו שרואים בעצמם מומחים לכל נושא ביטחוני באשר הוא. מפאת כבודו לא אזכיר כאן את הפרטים המדויקים, שהרי הוא עצמו לא העניין אלא הז'אנר הנפוץ שהוא מייצג. אותו מומחה טען בתוקף גמור ובביטחון מוחלט שאירוע מסוים לא יתרחש, אף על פי שרבים העריכו אחרת. "זה לא יקרה בשום אופן! אני מוקלט ומבטיח לכם!", ובכן, בקושי חלפה יממה מאותו הריאיון ומה שלא יקרה בשום אופן קרה. ועוד איך קרה. הטעות הזו לא מנעה מאותו האיש לשוב ולהתראיין באותו היום ממש לכלי התקשורת, להוסיף ולעשות זאת בקביעות עד ל-7 באוקטובר, ולהמשיך לרבוץ באולפנים בלי הפסק מאז ה-7 באוקטובר, אף על פי שאינספור תחזיות שלו נתבדו עד אז ומאז. לפעמים זה כך: דווקא הנביא המקצועי, שמנפק נבואות תחת כל עץ, לא יראה את מה שכל חמור מסוגל לראות.