עם התקרב יום השנה העשרים לחורבן גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, החלו להישמע פה ושם מלמולי געגוע לאריאל שרון, לא פחות. לוחמינו הגיבורים עוד מנסים לנקות את רחובות עזה מהמשחית שגדל בה לממדי ענק באדיבות תוכנית ההתנתקות, שמי שהוביל אותה בנבזות לא מבוטלת אכן גזר עלינו ניתוק מוחלט מרצועת עזה – ניתוק ממודיעין איכותי וזמין, ניתוק מעמדות שליטה ביטחוניות, ניתוק מהמציאות. ובכל זאת, יש מי שחסר את אדריכל האירוע הקטסטרופלי ההוא.

כמו במקרה של יצחק רבין גם במקרה של שרון, תומכי המהלכים הרדיקליים של כל אחד מהם נדרשו להסביר את קריסתו המוחלטת של הרעיון – כך בהסכמי אוסלו וכך בהתנתקות. אלא שמבחינתם, לא יעלה על הדעת לרדת מתפיסת הנסיגות הקטלנית, ולהודות בטעות שעלתה באינספור דמים; ובטח שלא יעלה על הדעת לתמוך בהתיישבות כשהיא באה עם כיפה וציצית. מה עושים? מכשירים את השרץ, מפרגנים לטַבָּח ומאשימים את הסועדים. מחנה שלם נותר משוכנע שהסכם אוסלו נבנה לתפארת, גם כשאוטובוסים ומסעדות התפוצצו בארצנו הקטנטונת כדבר שבשגרה. לטענתם, אם רק היה רבין נשאר בחיים, הוא היה מצליח לקיים ולממש את ההסכם כך שיהיה בר שלום. רצח רבין לשיטתם הוא רצח כפול – רצח האיש והסמל, ורצח השלום.

רצח רבין אכן היה נורא ואיום, אולם רצח שלום לא היה כאן, ולו רק משום שהסכמי אוסלו מעולם לא היו באמת הסכמי שלום. בדומה לזה, השבוע הסבירו בעלי דעה בטורים שונים כי האסון שנפל עלינו מרצועת עזה בשבעה באוקטובר, נולד רק משום שלא מינפנו נכון את תוכנית ההתנתקות, שכן ראש הממשלה שרון לקה באירוע מוחי ולא הספיק לסגור את כל הפינות. מדהים לגלות פעם נוספת כי אלה שתמכו בהימורים הביטחוניים שהביאו עלינו אסונות בלתי נתפסים, ביססו את מהלכי הרולטה הרוסית הללו על אישיותו של אדם אחד – רבין בהסכמי אוסלו, שרון בהתנתקות. השרידות היהודית בארץ ישראל הופקדה בקלילות בלתי נתפסת בידי מי שהצהירו כי הם מבקשים להשמידנו, ראשי ארגוני טרור לשחרור פלסטין שקמו עוד לפני 1967, רוצחים ומובילי פיגועים עם דם ישראלי על הידיים – תמורת חתימת אוסלו קטנה אחת. החתימות התגלו מהר מאוד כלא שוות את טיפת הדיו שהושקעה בהן, אבל זה לא עצר את גלגלי הנסיגות. עשור וקצת מאוחר יותר, עוד מהלך תלוש מהמציאות יצא לדרך, והפעם במקום לוותר על אשליית השלום־וביטחון, ממשלת ההתנתקות ויתרה אפילו על החתימות. הממשלה בראשות שרון יצאה במהלך חד־צדדי משטח עימות, ומאז הוא התבשל להנאתו על אש קטנה, עד להנחתת מכת המחץ שלו על כל היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה. וכל זה, מתברר, היה תלוי בבריאותו של אריק שרון אחד. והם עוד מעיזים לקרוא לבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק "משיחיים".

תוכניות שלום אמיתיות, כמו כל תוכנית מדינית, אמורות להיות יציבות, ולשם כך עליהן לקחת בחשבון כל תרחיש אפשרי, בוודאי תרחיש שבו המנהיג הישראלי המוביל את התוכנית לא מחזיק עוד במשרה הרמה. לצערנו, בשני המקרים הללו המנהיג לא הוחלף דרך הקלפי, אולם במדינה דמוקרטית, כפי שמיטיב לתאר אותו מחנה עצמו, לא ייתכן שהכול קם ונופל על מנהיג אחד בלבד. ממשלות מתחלפות, ורשת הביטחון לצעדי הממשלה מוכרחה להיות חזקה במיוחד. היא בטח לא אמורה להתפרס תחת לולייני הקרקס המזרח־תיכוני שלנו כשהיא קרועה לגזרים.

נורות של צבע אדום

"עשרים שנה אחרי ההתנתקות, פרק זמן של דור, צריך להפנים מחדש את תפיסת היסוד של אריאל שרון", כתב השבוע העיתונאי סבר פלוצקר בידיעות אחרונות. "ישראל לא תוכל לכפות בכוח נוכחותה את המשטר הרצוי לה (...) על העזתים. לכן לא נותר לנו אלא לסגת מהרצועה נסיגה מלאה, תמורת שחרור כל החטופים ויצירת אזור חיץ (פרימטר) לאורך הגבול בינה לבין ישראל". ובכן, מה יכול כבר להשתבש? למה באמת שלא ניתן לערביי עזה למשוח עליהם מלך כטעמם, נשים חיץ ונקווה לטוב?

מותר למנהיג ולאיש צבא ותיק, ומותר אפילו לעיתונאי, לטעות בשיקול דעת. נניח. מותר לחיות באשליות שמי שקורא להשמדתנו מתכוון בכלל להפך הגמור, אם רק ניתן לו קצת שטחים. נניח שמותר. אבל לשוב במדויק על אותה טעות של אשליית חיץ מול עיר מרצחים, זו כבר לא טעות ואפילו לא סתם טיפשות. זו שערורייה שמדליקה אינספור נורות אזהרה ומתעלמת מהן בו זמנית.

אבל הדברים הם בעיקר לא נכונים. כי אם אנחנו רוצים לחזור לתוכנית היסוד של אריאל שרון, אולי כדאי שניזכר מה הייתה התוכנית האמיתית שלו. אתם יודעים, זו שקדמה לחקירות האי היווני ולכל תוכניות הפלא שאותרגו עד הקבר, משום שנתנו למחנה השלום את ליטרת האדמה שביקש.

תוכנית אריאל שרון לרצועת עזה היא תוכנית חמש האצבעות שהגה זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים, עוד בלובשו מדים כאלוף פיקוד דרום. הימים ימי גולדה מאיר, מנהיגת מפלגת העבודה כמובן. התוכנית שגיבש שרון נועדה להביא לשלטון ישראלי ברצועת עזה, שחלקיה הערביים יבותרו על ידי חמישה גושי התיישבות יהודיים, וכך ייווצר רצף טריטוריאלי בין הקו הירוק של הרצועה לים התיכון. תוכנית חמש האצבעות נועדה להביא לשליטה ביטחונית ישראלית מלאה בשטח הרצועה ובצפונה. זו תוכנית אריאל שרון האמיתית. זה יסוד התפיסה שלו ואף של ממשלת גולדה, בימי טרום ליקוי המאורות בחסות שלום עכשיו ואשליית השלום "רק תצאו מהשטחים".

בניגוד לדברי פלוצקר, הקונספציה לא התחילה ב־2007, כשהממשלה (בראשות אולמרט, הוא כנראה שכח לציין), העלימה עין ממעללי חמאס, ואף העבירה לו כספים. הקונספציה נולדה כשפלוצקר וחבריו הפריחו יונים אילוזיוניות, נתנו בטרוריסטים אמון מלא בעיניים עצומות, ועשו דמוניזציה לכל מי שביקש לפקוח את עיניהם ולו כדי הצצה מפוכחת על המציאות. חמור מזה, הקונספציה ההיא עדיין מתקיימת באותן שורות געגוע להסדרי שרון מהשבוע, עם אותן אשליות חיץ, ואותו ניסיון בריחה מהכרעת העימות.

לתגובות: orlygogo@gmail.com