תשמעו סיפור, בשבת שעברה הייתי באשדוד הנפלאה, עשינו שבת ביחד, כמה חברי ילדות שלי ואני. פעם, כשהיינו נערים צעירים, היינו נוסעים לאשדוד עם האוטו כדי להיות קצת בים. אמא שלי שכנעה אותי שהחוף הכי קרוב לירושלים הוא החוף של אשדוד, ובדיוק פתחו את כביש שבע, אז היינו נוסעים לחוף אשדוד פעם אחר פעם! מבלים שעות בים וחוזרים הביתה מותשים ואדומים משמש. אני זוכר שפעם גנבו לי שם את הטלפון, התקשרתי אליו אלף פעמים, ומישהו ענה בערבית, איזו השפלה זאת הייתה. והנה, עשרים שנה חלפו, ושוב אנחנו בחוף הים של אשדוד, ועכשיו אנחנו כבר לא נערים צעירים ושרופים, אנחנו הורים מתכופפים שמחליפים חיתולים. ומורחים את הילדים שלהם בקרם הגנה. והים אותו הים. ואנחנו עדיין חברים. איזה חיים.

ובשבת אחר הצהריים, בחוף הים של אשדוד, האוויר היה לח וסמיך, והשמש שרפה לנו את העור, ובחוף הים של אשדוד אין ממש שמשיות, יש רק כמה סככות כאלה לבנות, אז התקדמנו לסככה הראשונה שראינו, הסככה הכי קרובה, היא גם הייתה הכי פנויה, בכל הסככות ישבו כמה אנשים, אבל בסככה ההיא ישבו רק שני אנשים, אבא ובן, הם ישבו על כיסאות חוף כאלה מתקפלים, במרכז הסככה, ושיחקו בטלפון, ולנו היה כל כך חם, אז התקדמנו לסככה שהם היו בה, וכזה נעצרנו שם בצל, וניסינו לחשוב מה לעשות, וברור לי שהם לא בדיוק התלהבו מהנוכחות שלנו. הם ישבו להם בשקט מבסוטים, ופתאום הגיעו שלוש משפחות מרובות ילדים, והתחילו כזה להתארגן להם על המוח, אני מבין את זה, גם אני הייתי מתבאס. אבל מה לעשות, זאת הייתה הסככה הכי פנויה. והסככות האלה שייכות לכולם, הן רכוש הציבור. הצל הזה שייך לתושבים.

ואחרי כמה דקות שבהן מרחנו את הילדים, וסידרנו את הציוד, הנער המבוגר שהיה שם, בחור בן שבע עשרה בערך, פנה אלינו ואמר לנו בכעס – טוב מה!!! על הראש שלנו אתם באים!!! תעברו קדימה! ואנחנו לא התרגשנו מהדיבור המגעיל שלו. לקחנו את העגלות, וביקשנו מהילדים להתקדם לאזור אחר בסככה. כדי שלא נשב לו על הראש. ובינתיים הילדים התחילו כזה לשחק בחול, ואני אמרתי לילדים שלי לא להעיף חול, יש כאן אנשים. ניסינו להיות מנומסים. ואחר כך, כשכולם היו מוכנים, התחלנו ללכת לים. כל החברים שלי התקדמו, ורק אני נשארתי שם עוד רגע עם רוני. ובדיוק אז, רגע לפני שהלכנו גם אנחנו למים, הנער ואבא שלו קמו בעצבים. והנער התחיל להתרחק בחזרה לעיר. הוא כזה לקח את הכיסא שלו בזעם, ואז פנה אלינו ואמר לנו מילים איומות, שאסור שילדים ישמעו. אני לא אכתוב אותן בעיתון כמובן, זה היה ממש מזעזע. וחיה ונח שהיו לצידי ממש נבהלו. ואני, ממש הרגשתי שאני לא יכול לשתוק. ממש כעסתי עליו. אז עניתי לו. עניתי לו בציניות, אמרתי לו "ממש מקסים איך שאתה מדבר לילדה בת שמונה וילד בן שש!" והחברה שהייתה איתי שם כזה ניסתה להרגיע אותי. ואבא של הנער, אמר לו "די! די!" אבל הנער לא ויתר. הוא צעק עליי עוד קללות נוראיות. ואני המשכתי וצעקתי עליו בחזרה! "יש עוד ילדים בים, אולי אני אקרא גם להם!!! יש שם ילד בן שלוש! אולי גם אותו תקלל!" והנער המשיך לקלל אותי והתרחק. וכשהוא הלך היה כזה מתח באוויר. מתח של תגרה. זה הסיפור. סתם. רגע מיותר ומבאס בעולם.

אחר כך, בים, כשהדופק שלי נרגע, והילדים השתוללו במים, ורוני שיחקה בחול הרטוב, חשבתי על המריבה הקטנה הזו שהייתה לי. חשבתי – כמה קל היה לחסוך אותה. אם הנער ואבא שלו היו מחכים עוד שתי דקות – הסככה הייתה שוב שקטה! כי כולנו היינו בים. נשארנו בים במשך כמעט שעה. לא הפרענו שם לאף אחד. עוד דקה של סבלנות והריב הזה לא היה בעולם. וגם חשבתי על זה, שגם אני הייתי לא בסדר. במקום לנחות על אנשים משום מקום, יכולתי לדבר איתם. יכולתי לומר להם, "היי! ממש סליחה שאנחנו ככה נוחתים עליכם, פשוט אין פה צל. אנחנו נתארגן פה שלוש דקות ונלך לים, ושוב יהיה לכם פה שקט, בסדר". ואם הייתי פונה אליהם ככה, הם בטוח היו אומרים שזה בסדר. הם אפילו היו שמחים, שמישהו רואה אותם, ומתחשב בהם, ומרגיש אותם. וכשהיינו חוזרים מהים, ושולפים את הפירות מהתיק, היינו מציעים להם קצת אבטיח ומלון, והם היו לוקחים, וכולם היו מבסוטים. כל החבר'ה של הסככה באשדוד. אבל זה לא מה שקרה. מה שקרה זה שנחתנו להם על הראש, בלי לדבר איתם, כאילו שהם שקופים. והנער התעצבן, ואיבד שליטה על הפה שלו. ואני עניתי לו בחזרה. וכל האוויר התמלא בצעקות ובקללות. זה מה שקורה כשחיים בלי סבלנות. זה מה שקורה כשלא רואים אנשים.

וזה הלקח שלי מהסיפור הקטן הזה. להיות בן אדם סבלני יותר. ולהתייחס לבני האדם שסביבי בעולם בעדינות וברגישות. אנחנו חיים בתקופה מותחת וקשה. מלחמה אחת נגמרת ומלחמה אחת מתחילה, ויש מיתון, ולילדים אין מסגרות, והשמש צורבת אותנו בשמיים. ויש חטופים ויש עסקה ואין עסקה. המציאות כל כך קשה וחסרת סבלנות. אז גם אנחנו קשים וחסרי סבלנות. ורציתי להתפלל איתכם ביחד, שנדע לראות מעלת חברינו. שנדע להיות רגישים לאנשים שחולקים איתנו את העולם. שנדע להתאזר בסבלנות, לשמור על הלב ועל הלשון. ואהבת לרעך כמוך. מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך. זה ככה פשוט. זאת כל התורה כולה.