השבוע לפני עשרים שנה, בין י"א לי"ג בתמוז תשס"ה, התרחשו "אירועי כפר־מימון". עשרות אלפי דתיים־לאומיים התבצרו אז בתוככי היישוב הקטן שבמערב הנגב, מתוך מגמה להגיע לגוש קטיף, ואולי למנוע את עקירתו. לאורך האירוע שידרו המנהיגים שלמרות העיכוב, פניו של הציבור העצום מועדות לגוש קטיף. עם זאת, ככל שחלף הזמן התברר היקפו של הכוח המכתר, ומה עלול להתרחש כאשר ייעשה ניסיון לפרוץ מהמתחם. לא פחות מ־17 אלף שוטרים וחיילים כיתרו את הציבור שהתכנס בכפר, וראש הממשלה אריאל שרון הורה למפקדי הכוחות בשטח למנוע בכל מחיר את המשך הצעידה לכיוון הגוש.
בתום שלושה ימים מתוחים קיבלה הנהגת מועצת יש"ע, בתיאום עם קבוצת הרבנים שנכחה במקום, החלטה שלא לפרוץ את גדרות כפר־מימון ולהסתכן בעימות אלים עם אלפי החיילים והשוטרים. ההכרעה שהתקבלה הייתה שנויה במחלוקת, אך היא ביטאה היטב את מערכת היחסים בין הציונות הדתית למדינת ישראל. היא גילמה את התפיסה הממלכתית שבה אוחז הרוב בציונות הדתית, תפיסה שמציבה קווים אדומים גם למאבק על שלמות הארץ. מלחמת אחים היא קו אדום שהציונות הדתית אינה מוכנה לחצות גם למען מטרות חשובות.
רוב מפגיני כפר־מימון הגיעו לצעדה כדי למחות על תוכנית העקירה, אבל הם לא רצו לשבור את הכלים. אם המשטרה והצבא היו מאפשרים להם ללכת לגוש קטיף הם היו עושים זאת, אבל זה לא אומר שהם התכוונו להגיע לגוש בכל מחיר. מועצת יש"ע והרבנים שקיבלו את ההחלטה לא המציאו את קו כפר־מימון הממלכתי; הם פשוט קראו נכון את הקהל שלהם.
הכי מעניין
המפגינים בכפר־מימון, יולי 2005 | צילום: פלאש 90
גם בסוגיית סירוב הפקודה, התברר אז שרוב הציבור הדתי־לאומי הוא ממלכתי. הרב אברהם שפירא זצ"ל ועוד עשרות רבנים קראו לסירוב פקודה לפינוי היישובים. העיתון "בשבע" גויס לעידוד הסירוב, וניבא תנועת סירוב המונית. במציאות, קמפיין הסרבנות נחל כישלון חרוץ. התברר שאין חיילים לסרבנות; רוב הציבור הדתי־לאומי לא רצה לסרב פקודה.
גם היום רוב אנשי הציונות הדתית אינם רוצים להתעמת עם צה"ל, אינם תומכים בסרבנות, ויוצאים בהמוניהם למחאה רק כשמדובר במאבקים שאינם אלימים. לעצרות המונים מאופקות אפשר לגייס עשרות אלפים, אך כשמדובר בחסימות כבישים או במאבקים פיזיים – המספרים קטנים מאוד. ההנהגה הפוליטית והרבנית בכפר־מימון הביאה לידי ביטוי את רצונו של הרוב הדומם והממלכתי בציונות הדתית, ובהקשר הזה לא השתנה הרבה בעשרים השנים שחלפו.
אבל יש דברים שכן השתנו. השר בצלאל סמוטריץ' והשר איתמר בן־גביר היו באותו קיץ כתום ממבקריהם החריפים ביותר של מועצת יש"ע ושל הרבנים שקיבלו את ההכרעות הממלכתיות. גם אחרי העקירה הם המשיכו לטעון שצריך היה להסתכן ולפרוץ את גדרות כפר־מימון. גם במלאת עשור לאירועים טען סמוטריץ', שכבר היה אז חבר כנסת, שהחלטת מועצת יש"ע הייתה שגויה, והיה נכון לפרוץ את הגדר. היום סמוטריץ' ובן־גביר הם לא רק המנהיגים הפוליטיים של אותו מחנה כתום, אלא גם שרים בממשלת ישראל וחברים בקבינט המלחמה המצומצם.
הוויכוח על פריצת גדרות כפר־מימון כבר לא רלוונטי, אבל החליפו אותו ויכוחים אקטואליים ודרמטיים לא פחות. אך גם בוויכוחים העכשוויים מסתבר שצריך לקחת בחשבון את דעת הקהל ואי אפשר להוביל החלטות קשות כשאין לך תמיכה ציבורית רחבה. גם היום, אחרי אירועי 7 באוקטובר וקריסת קונספציית הגדר, ואף שבציבור הסרוג יש רוב שתומך בחידוש ההתיישבות בחבל עזה, סמוטריץ' ובן־גביר אינם מובילים תוכנית מעשית להתיישבות כזו. גם הם יודעים שלא מספיק לגייס גרעיני התיישבות שיהיו מוכנים להקים בקרוב מחדש את יישובי גוש קטיף; גם הם מבינים שלמהלכים מדיניים וביטחוניים מורכבים נדרש מרכיב שבעבר הם ייחסו לו פחות חשיבות: קונצנזוס.
להכיר במגבלות
עשרים שנה חלפו, וצריך להכיר בכך שהעמדות של הציונות הדתית בתחומים מסוימים הן עדיין לא קונצנזוס. יש תמיכה ציבורית רחבה במיגור חמאס, יש התנגדות משמעותית להקמת מדינה פלסטינית, אבל עדיין אין תמיכה ציבורית בחידוש ההתיישבות בחבל עזה. מנגד יש תמיכה רחבה בעסקאות חטופים וגם בסיום המלחמה, עמדות שסמוטריץ' ובן־גביר מתנגדים להן בנחרצות. כמו במאבק נגד העקירה, כך גם במלחמה ובהתיישבות – נדרש רוב פוליטי וציבורי להובלת מהלכים שיש להם מחירים.
לאחר שמתנגדי העקירה מגוש קטיף הפסידו בזירה הפוליטית, נותר להם רק המאבק העממי ברחוב. כדי להצליח ברחוב הם היו זקוקים למאבק חוצה שבטים ומגזרים, אך לא זכינו לכך. היו מי שקיוו כי תקופת "בין הזמנים" תביא להתגייסות של הרחוב החרדי למאבק, אך הדבר לא קרה. לא זכינו גם להצטרפות רחבה של בוחרי הליכוד המסורתיים למחאה ברחוב.
ארבעה ימים לפני עצרת התפילה בנתיבות, שפתחה את המצעד הכתום שהסתיים בכפר־מימון, התקיימה באותה רחבה בדיוק התכנסות המונים אחרת. אלפי אנשים הגיעו בשעת לילה מאוחרת כדי לחזות בטקס "התיקון" שקיים שם הרב יעקב איפרגן במסגרת ההילולה לזכר אביו. רק בודדים מקרב אלפי הנוכחים בהילולה נכחו בהמשך אותו שבוע גם במחאה הכתומה נגד העקירה – אף שרובם מן הסתם התנגדו להתנתקות. בהמשך אותו שבוע, בזמן שהמתבצרים בכפר־מימון חוו התעלות רוחנית לאומית, לא הרחק משם, במדינת גוש דן, המשיכה שגרת חייהם של מאות אלפי אזרחים אחרים לזרום כרגיל. מספר המפגינים בכפר־מימון היה קטן ממספר החולפים באותם ימים במחלף קפלן לשגרת יומם.
ברגעים האחרונים, המאבק על גוש קטיף נתפס כמאבק שבטי של אנשים שנלחמו על עתיד קהילתם, ולא כמאבק חוצה שבטים על עתיד ביטחון המדינה. בין אם הדבר באשמתנו ובין אם לאו, בישורת האחרונה נותרנו לבד. במציאות הזאת נגזר עלינו להפסיד. שום תסריט אחר לסיום אירועי כפר־מימון לא היה מצליח לעצור את המהלך אחרי שהוא עבר בממשלה ובכנסת.
עשרים שנה אחרי, ואף שרבים ממפגיני כפר־מימון של אז נמצאים היום בעמדות מפתח בכל הזירות – המדינית, הצבאית והתקשורתית – עדיין אין בחברה הישראלית רוב לכל עמדה ביטחונית־מדינית של הציונות הדתית הימנית. זה לא אומר חלילה שצריכים לוותר על עמדותינו, זה כן אומר שצריך להכיר ביכולת המוגבלת שלנו להוביל מהלכים ביטחוניים ומדיניים.