אגף המעקב של ההתנחלויות אחרי התקשורת העוינת פיתח לו מזמן תחביב שובב: הפצת עותקים ממאמרי קרעכצן שמאלניים על הצלחות המתנחלים. אוי ווי, כתוב שם לאחרונה פחות או יותר, סמוטריץ' מזרים להם כספים ומכשיר מאחזים, המנהל האזרחי נופל לידיהם ללא קרב, וטראמפ עובד אצלם.

באירופה נהנו היהודים לקרוא בעיתונים אנטישמיים תלונות על עושרם המופלג ועל השפעתם הפוליטית הכבירה, ביהודה ושומרון נהנים לקרוא לפעמים את הארץ ואת דו"חות שלום עכשיו על פשעי הבנייה העברית מעבר לקו הירוק.

והנה, ביום שישי שעבר הועבר בין החברים עוד מאמר מהארץ, אך הפעם בלי לגרור חיוכים. אל"מ במיל' ד"ר שאול אריאלי, שכבר שנים עוקב בחריצות עוינת אחרי המצב הדמוגרפי היהודי ביו"ש, קבע בעיתון שתחושת הניצחון המוחלט של המתנחלים אינה אלא אחיזת עיניים: דווקא בתקופת ממשלת הימין הנוכחית, עקומת הגידול שלהם היא הגרועה בתולדות המפעל.

עם המספרים שלו קשה להתווכח. הם מתבססים על ממצאי משרד הפנים: בסוף המחצית הראשונה של 2025 התגוררו ביו"ש 535 אלף מתנחלים, מספר מרשים ביותר, אבל שיעור הגידול הכללי שלהם זעום, וברובו נובע מילודה. כבר לפני שנתיים־שלוש חגגו ביש"ע את הגעתו של המתיישב החצי מיליון, כך שגידול של 35 אלף בינתיים אינו מרשים במיוחד.

בתחילת המאה, כשמפעל ההתנחלויות מנה רבע מיליון תושבים בערך, נוספו מדי שנה בין 14 ל־18 אלף מתיישבים, כ־4.5 אחוזים. בשנים האחרונות שיעור הגידול השנתי ברוב היישובים קטן משני אחוזים. אפילו במספרים מוחלטים נרשמה צניחה בגידול לעומת העבר – כ־12 אלף בלבד. ביישובים מסוימים אף נרשמה הגירה שלילית. אלפי־מנשה התכווצה, וכך גם אורנית, חשמונאים, הר־אדר, קדומים, ענתות, אשכולות, כפר־עציון, כרמי־צור, שבי־שומרון ועוד. לאלעזר נוספו השנה חמישה תושבים בלבד, לאלון־שבות 16 בסך הכול. במעלה־אדומים, ביתר־עילית, מעלה־אדומים ובית־אל המצב עגום עוד יותר. זרם ההגירה ליישובים אינו מצליח להדביק את זרם העוזבים הטבעי, טבעי בלבד.

כאמור, עם המספרים קשה להתווכח, והם גם מוכּרים זה מכבר לראשי המועצות, מוכּרים אך מודחקים. אבל ד"ר אריאלי קינח אותם במסקנה שמאלנית מופרכת. לדבריו, "50 ההתנחלויות (החדשות) של סמוטריץ' אינן אלא תעמולה. המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: של דעיכה, נטישה וחלום לאומי־משיחי ההולך ומתפוגג". ובכן, לו בדק אריאלי לא רק את המספרים, והתמסר פחות למשאלות לבו, היה מגלה ששורשי התופעה הדמוגרפית העכשווית ביו"ש הפוכים בדיוק. לא דעיכה, לא נטישה, אלא קפיאה מסוימת על השמרים בגלל אופטימיות יתרה ותחושה שהחלום הלאומי־משיחי כבר התגשם: בנינו מספיק, גדלנו די והותר, הממשלה איתנו, טראמפ מאוהב בנו, כמעט כל עם ישראל סולד כמונו ממדינה פלסטינית, עכשיו אפשר לנוח ולעשות לביתנו. כלומר, לעשות פחות ולהתמקד באיכות החיים.

נסביר ונבהיר: על הנייר מונחות תוכניות בנייה לרבבות יחידות דיור. רק בשנה וחצי האחרונות הנפיקו השלטונות אישורים לתוכניות בינוי של יותר מ־30 אלף יחידות דיור, מספר דמיוני שלא היה כמותו מעולם. סמוטריץ' ואנשיו במשרד הביטחון עושים פלאים בתחום הרשאות הבנייה, ואגב עשו גם בתקופת ביידן. אבל לרוב המכריע של התוכניות החדשות צפוי גורל דומה לזה של התוכניות הצנועות יותר שאושרו בשנים עברו: העלאת אבק במגירות. הן ייפלו קורבן להרגלי סחבת שהמתנחלים המתבגרים פיתחו במרוצת השנים, לשאננות ולפינוק. כן, גם פינוק.

בשנים עברו, המתנחלים היו זריזים כשחת. דחפורים עלו על הקרקע עוד לפני אישור התב"עות המפורסמות, ולו גם במחיר חיכוך עם השלטונות. עכשיו יש תב"עות חוקיות בשפע, אבל יש גם זמן. עם הנצח מעדיף דרך ארוכה גם כאשר אפשר לקצר. כשגומרים לבנות שכונה חדשה לא ממהרים לבנות שכונה נוספת, אלא נחים שלוש־ארבע שנים. מה בוער? למי יש כוח להמולת בנייה חדשה, לקומפרסורים על הבוקר ולאבק כל היום?

פרנסי היישובים נושאים ונותנים ממושכות עם הקבלנים בתקווה לזכות במציאוֹת, מתמקחים אינסופית עם משרד השיכון, בודקים בשבע עיניים את מאזן ההכנסות הצפויות מארנונה, ומוודאים שחלילה לא תהיה פגיעה עתידית באיכות החיים ביישוב כתוצאה מריבוי האוכלוסין. בכל יישוב יש גם גרעין קשה של התנגדות לעבודה ערבית, שבלעדיה – מה לעשות – עדיין קשה לבנות את הארץ. בינתיים מחירי הדיור מזנקים, לזוגות צעירים קשה יותר להגר מבחוץ, ותיקי היישוב מזדקנים ואולי עוזבים לדיור מוגן, גני ילדים נסגרים, ומהיישוב עולים ניחוחות קיבעון בלתי אטרקטיבי. מזל שמחוץ לגדרות הוקמו לאחרונה כמה עשרות חוות חקלאיות, אשר נוסכות קצת רעננות וממרקות את המצפון, אבל הן אינן פתרון לבעיה הדמוגרפית, רק לבעיה הטריטוריאלית. צריך מיליון מתיישבים לפחות כדי לשכנע את כל העולם שהיהודים נשארים פה לנצח, ובקצב הנוכחי הדרך לכך עוד רחוקה.

ביישובים העירוניים המצב מעיק אף יותר, סיזיפי. תוכניות שאושרו במנהל האזרחי אחרי ייסורים פוליטיים קשים עוברות מסלול ייסורים בירוקרטי במשרד השיכון וברמ"י. בשורה התחתונה אין כמעט מכרזים, כאילו פג כבר הצורך להגשים את אתגר המיליון. בעוד שנה, שנה וחצי, עשויה לקום ממשלה חדשה בישראל. אולי נעמה לזימי תהיה שרת השיכון החדשה, ויאיר גולן שר הביטחון. ממשלת ימין מסוימת כבר הקפיאה בעבר אתרי בנייה אחרי שלב הנחת היסודות, וממשלת אחדות בשיתוף השמאל עשויה להקפיא בקלות תוכניות שטרם מומשו. המתיישבים יצטערו אז עמוקות שהם לא הזדרזו לממש את התוכניות, כפי שכבר התחרטו בעבר על ועדות הקבלה הקמצניות מהמאה שעברה. עכשיו יש להם עדיין הזדמנות להתחרט בעוד מועד.