אביגדור ליברמן אמר השבוע דבר נורא, בלתי נסלח, שטויות מקוממות תחת אש: "כל החיילים שנהרגו בחודשים האחרונים לא נפלו על ביטחון ישראל, אלא על מזבח שימור הקואליציה". מה כבר ההבדל בינו ובין משה גפני, שהתרעם לפני שבוע כי הוא "לא מבין על מה אנחנו נלחמים בעזה"? בינו ובין מקהלת הספקנים המקצועיים באולפנים, זו שעד לפני חודש לעגה לאפשרות הניצחון על איראן, ולפני שנה הציעה להיכנע לחיזבאללה?

לא, החיילים שנהרגו בחודשים האחרונים לא נפלו על מזבח שימור הקואליציה. הם נפלו על משמר ביטחון ישראל לדור הקרוב, אחרי שנשלחו לחזית בעקבות החלטה מושכלת של הדרג המדיני הנבחר: לעולם לא עוד 7 באוקטובר.

ייתכן שתחת קואליציה אחרת, בנוסח ממשלת השינוי ז"ל, צה"ל היה מפסיק מזמן את האש, ומאפשר לחמאס להשתקם ולחדש ימיו כקדם, אבל הקואליציה הנוכחית מחזיקה כחוק בתפיסה התקפית, שנרכשה בדם ומקובלת על מערכת הביטחון. זה לא עניין פוליטי, זו השקפת עולם. גם סמוטריץ' ובן־גביר משתוקקים לראות פה בהקדם את החטופים המעונים, שניהם רק אומרים בקול – לעיתים בקול רם מדי – את מה שרבים וטובים חוששים לומר בעדינות: הכרעת חמאס וניכוש התשתיות שלו הן מטרת־העל של המלחמה, ואילו שחרור החטופים מטרת־משנה.

באוקטובר 23' הצטווה צה"ל לצאת למלחמה ובין השאר לייצר "תנאים להחזרת בני הערובה". זה בדיוק מה שהוא עושה מאז: מייצר תנאים שכאלה. מאז העסקה הראשונה ועד היום לא שוחרר חטוף אחד לפני שחמאס הרגיש כי החבל הצה"לי מתהדק סביב צווארו. אפילו שחרורו של עידן אלכסנדר, כמחווה לכאורה לנשיא טראמפ, לא היה באמת מחווה. חמאס נקלע באביב למצוקה בגלל הלחץ הצבאי, וקיווה לתקוע טריז בין ישראל לאמריקנים על ידי שחרור החייל הישראלי־אמריקני. גם נכונותו הגוברת לעסקה כעת היא תוצאה בלבדית של הלחץ הצבאי המתגבר עליו, לא של טוב לב פתאומי.

בזכות קורבנם של עשרות החללים שנפלו, של מאות הפצועים וכמובן של אלה שלא נפגעו וממשיכים להילחם – חוסלו בתוך ארבעה חודשים 1,400 מחבלים, ומה שחשוב במיוחד: נחשפה והושמדה תשתית טרור תת־קרקעית נרחבת, חסרת תחליף. חמאס בנה אותה במשך עשרים שנה כדי ללחום ממנה ביום פקודה, והנה צה"ל הורס אותה באופן סבלני ויסודי, בלתי הפיך, כמו עובדי עירייה שנאלצים לעקור לפעמים פיקוס אדיר, עד השורש האחרון. מדובר בהישג מבצעי כביר, שלמרבה הצער מסתתר מתחת להררי נרגנות מתועשת בעורף. איש מהמפקדים הבכירים אינו מסתיר את השחיקה הפיזית והנפשית, היא אנושית לגמרי, אבל לדעתם העורף שחוק פי כמה, בעיקר העורף הפרשני. שחוק ושוחק.

"כבר כיסינו תל ועוד אחד/ טמנו את ליבנו בין ברושים", שר שלמה ארצי שיר ייאוש מפורסם נוכח רשימת הנופלים המתארכת בתקופת מלחמת ההתשה בתעלה. 260 חיילים נפלו באותה גזרה בתוך 14 חודשים, ועשרה נשבו למשך שלוש־ארבע שנים. להקת הנח"ל זימרה את שיר השלום הדיכאוני. ממשלת גולדה התמסרה בהדרגה ללחץ הפסיכולוגי, חתמה על הסכם הפסקת אש שהמצרים הפרו בתוך יממה, ואפשרה לסאדאת להתכונן בנחת למהלומת 73'. התסריט התבוסתני הזה חזר על עצמו בשנות התשעים, בניצוחו של ארגון ארבע אמהות. בתאגידי השידור למיניהם הופעל מנגנון שטיפת מוח נגד המשך שהיית צה"ל בלבנון. כל תקרית מדממת נוצלה לצורכי טיעון דמגוגי ש"אין לנו מה לחפש שם", "מלחמת שולל" וכו'. גם התפאורות של הסכם אוסלו ותוכנית ההתנתקות היו דומות להפליא. את החשבון שילמנו בריבית דריבית באינתיפאדה השנייה וב־7 באוקטובר. אבל כעת מתברר שישראלים רבים מדי לא למדו מאומה. שוב הם מתמסרים לגילויי המורך ולהטפות ההסתלקות של מעצבי דעתם.

לא ברור כמה זמן הממשלה הנוכחית תוכל לזרום נגד הזרם העכור הזה, והלחץ האמריקני המתגבר, אך היא בוודאי מחויבת לכלכל בבהירות את צעדיה ואת עסקותיה, למען ביטחון ישראל. חיילינו ומפקדיהם מנהלים מלחמת מצווה במרחבי הרצועה, מטר אחרי מטר, מנהרה ועוד מנהרה, חושקים שפתיים למרות המחיר והשחיקה, פשוט כי אין דרך שיטתית אחרת לחיסול המפלצת התת־קרקעית שחמאס טיפח במשך עשרות שנות תרדמתנו. מטעמים מדיניים אי אפשר לבצע שם את מלוא ההמלצות ההתקפיות מימין, או להפסיק כליל את אספקת המזון לאויב, אך ודאי אסור לשעות להמלצת ליברמן לסגת לקווי 6 באוקטובר. יישובי עוטף עזה לא יעמדו נפשית ומעשית בנסיגה כזאת, והרי גם אותם התחייבנו להחזיר הביתה, לא רק את החטופים.

לאישיות ביטחונית חשובה יש תשובה לשאלה כיצד ייתכן שהסיפור האיראני נמשך 12 יום בלבד, ואילו הסיפור העזתי כבר יותר משנה וחצי. זה כמו לטוס מלונדון לארץ, הוסבר לי. אתה מתיישב בנחת במטוס, מקבל הסבר קצר ברמקול מהטייס וארוחת צהריים מהדיילת, רואה סרט, עוצם עיניים, ובתוך חמש־שש שעות חוצה בנעימים את יבשת אירופה ואת הים התיכון. אבל אחר כך, בגלל המזוודה שנתקעה בנתב"ג או פקק נוראי בכביש 6, לוקח לך פרק זמן דומה להגיע הביתה לחיפה. והנמשל: לוחמת התת־קרקע בעזה סבוכה ומפרכת לאין ערוך מהתקיפה באיראן. היא הרבה פחות אלגנטית, מכאיבה ומתישה פי כמה, ובמצב האילוצים העכשווי בלתי ניתנת לקיצור. כל חזית ולוח הזמנים המבצעי שלה. במקום להציק נפשית לחיילים בחזית על ידי אמירות נוסח ליברמן וגפני, או הפצת סיפורים בלתי בדוקים על ציוד חסר, צריך להרעיף עליהם מילות עידוד ולחבק מרחוק. יש לנו רק צה"ל אחד, חרוץ ומוכשר, ואיתו צריך ואפשר לנצח. הדבר האחרון שכוחותינו זקוקים לו הוא יללות בעורף.