אפילו המבקרים החריפים ביותר של ישראל נאלצים להודות בשתי עובדות בסיסיות. האחת: מאז מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, המצב האסטרטגי במזרח התיכון השתנה באופן דרמטי לטובת מדינת ישראל. השנייה: אף שישראל הפכה לבלתי פופולרית בעולם ואיבדה תמיכה גם בקרב אמריקנים רבים, רוב הישראלים מעדיפים ביטחון אמיתי על פני מחיאות כפיים מצד צופים אדישים ומטיפי מוסר אנטישמיים.
זה קשה במיוחד להבנה בעיני ליברלים ושמאלנים במערב, אך מצביע על אמת עמוקה: הדילמה של העם היהודי במאה ה-21 היא אותה דילמה של אלפיים השנים האחרונות — אם לא תסכים להישחט ולהימחק, תיתקל בזעם עולמי ובסטנדרט מוסרי כפול שאין לו אח ורע.
עצרת מחאה אנטי-ישראלית בקראצ'י | צילום: AFP
מעמד "המצורע" הבינלאומי
במשך עשורים, הציונות וישראל ניסו למזער את מחיר הניצחון מבחינת דעת הקהל הבינלאומית. המיתוג של מדינה עם פחות מעשרה מיליון תושבים כ"מדינה מצורעת" הוא לא עניין של מה בכך. אבל העדפת חיים על פני אהדה עולמית, היא התגלמות האמרה שטבעה הסופרת דרה הורן בספרה "אנשים אוהבים יהודים מתים": העולם מעדיף את היהודים כקורבנות פסיביים.
הכי מעניין
לא מפתיע שהתקשורת המערבית, ובראשה ניו יורק טיימס ו-CNN, הפיצו את תעמולת השקר של חמאס על "רצח עם" בעזה. הישראלים, מבחינתם, נראים אדישים לשנאה הזאת — לא אכפת להם מה חושבים אותם "נאורים" במערב, כל עוד הם יודעים שהם מונעים את הטבח הבא.
פרו-פלסטינים מנופפים בדגלי פלסטין כשהם צועדים על פני גשר ווטרלו במרכז לונדון | צילום: AFP
העתיד הבטוח חשוב יותר
בכתבה ב-ניו יורק טיימס נכתב ש"ישראלים רבים מקבלים בברכה עתיד שבו הם לא יהיו מוקפים אויבים חמושים, גם אם זה אומר שהעולם יסתכל עליהם בעין עוינת". איזה אזרח שפוי של מדינה אחרת היה בוחר אחרת? ועדיין, בעולם מתעקשים לראות בישראל עם אכזרי, מנותק, בגלל רצונה לפרק איומים קיומיים כמו חמאס, חיזבאללה, החות'ים והמשטר האיראני.
מחיר האנטישמיות הגואה
אין ספק שהביקורת והחרמות פוגעים בישראל, גם כלכלית וגם תדמיתית. התפרצויות השנאה הפכו למחזה יומיומי באירופה, בקמפוסים באמריקה ואפילו בפסטיבלים כמו גלסטונברי באנגליה או המרוץ בפמפלונה בספרד. כרזות הקוראות "השמידו את ישראל" הופכות לנורמה, לא לחריג. אבל בניגוד למה שמקווים אויבי ישראל, זה לא ישבור את העם היהודי.
הפגנה נגד הסכם אוסלו, 09.08.1993. | צילום: אבי אוחיון, לע''מ
מה קרה כשנתנו "אדמה תמורת שלום"?
כל ניסיון לשלום ונסיגה הסתיים באסון: הסכמי אוסלו ייצרו את שלטון הטרור של הרש"פ; ההצעה בקמפ דיוויד ב-2000 הובילה לאינתיפאדה וליותר מאלף הרוגים; וההתנתקות מעזה ב-2005 סללה את הדרך לרקטות ולחמאס.
כל ויתור נוצל לתקיפה הבאה. כל ניסיון פיוס הפך לקרש קפיצה לעוד טרור. לכן, כשמאשימים את ישראל ב"אפרטהייד" ו"רצח עם", רבים כלל לא טורחים להזכיר את ההיסטוריה — כי המחיר כבר שולם בדם.
היהודים בחרו בחיים
אחרי 7 באוקטובר — שבו נטבחו 1,200 ישראלים ונחטפו 250 — אי אפשר עוד ללעוג לטראומה ההיסטורית של השואה. חמאס הוכיח באכזריות שהוא מתכוון לבצע את האידיאולוגיה הג'נוסידית שלו בפועל.
איראן, שבנתה במשך עשורים תוכנית גרעין כדי להשמיד את ישראל, רק הדגישה את הסכנה.
המבקרים במערב מתעקשים להתעלם, הם מעדיפים להזדהות עם הטרוריסטים, הרבה לפני שקורבנותיו נקברו.