דבריו של שר הביטחון ישראל כ"ץ על התוכניות להקמת עיר הומניטרית על חורבות רפיח, שבה תרוכז האוכלוסייה העזתית, גרמו לסערה. עצם השימוש בשורש ר.כ.ז. גרם לכמה וכמה מובילי דעה משמאל, כולל כמה שאינם חשודים מיידיים בסוג כזה של ביקורת, להשוות את ההצעה לגטאות ולמחנות ריכוז משנות ה-40.

אניח, לצורך העניין, שקוראי טור זה מבינים בעצמם עד כמה ההשוואה בין השואה לבין הפרדת לוחמים לאזרחים על מנת להגן על חייהם ולספק להם שירותים בסיסיים היא מופרכת. לכן ברצוני לדבר על עניין אחר: על סוג הדילמות המוסריות שאופן הלחימה של חמאס כופה עלינו וכיצד יש להתייחס אליהן.

במשך עשרות שנים טרוריסטים בכלל, וחמאס - שהפך לרב אומן בתחום - בפרט, פיתחו שיטת לחימה שבה על מנת למנוע מהם להמשיך לרצוח את הילדים שלך, אתה חייב לעשות דברים שבסיטואציות מלחמתיות קלאסיות, במלחמות שמתנהלות בעיקרן בשדה קרב של צבא מול צבא, היו לא מקובלים.

חמאס מעמיד את ישראל בסיטואציות של לוז-לוז - תמנע מתקיפה כי לוחמיו מסתתרים מאחורי אזרחים? נהדר, המגן האנושי עשה את שלו. תפציץ ותפגע באזרחים שמאחוריהם מתחבאים האזרחים? נהדר אף יותר - ניתן לנופף בגופות הילדים העזתים החרוכות (מי שנתקל בסרטונים פלסטינים יודע שלא מדובר בדימוי) כדי להוכיח את רצחנות ישראל. ישראל תטיל מצור? מעולה, ניתן להאשים אותה כי היא מרעיבה אזרחים. ישראל תאפשר לאזרחים לצאת למקום מוגדר, על מנת שיקבלו מזון, מחסה וטיפול רפואי? הנה, ישראל מפעילה מחנות ריכוז, כמו, ובכן, אתם יודעים מי.

כך, ארגון רצחני, ארגון של רשע טהור, שרצח אזרחים מהצד השני באופן הברברי ביותר שניתן להעלות על הדעת, ובאמצעות הקרבת אזרחיו שלו עצמו, מצליח להפוך את הצד השני לצד המרושע, לנאצים, לרעים בסיפור.

עדינות הנפש המערבית מול האסלאם הרדיקלי

המאבק הזה גדול מישראל וגדול מחמאס. הוא מאבק על השאלה אם ניתן לנצח את הרוע, בשעה שהוא משתמש בשיטות השפלות ביותר כדי להילחם. האם למדינות תרבותיות יש את הדרך לנצח ברבריות, או שאותם ברברים, באמצעות שיטות מלחמה ברבריות, יזכו לחסינות דווקא בשל אותן שיטות. האם בכל מקום בו תיפגש עדינות הנפש המערבית עם השחיתות המוסרית המוחלטת של האסלאם הרדיקלי, הצד המערבי יפסיד, או שעדיין קיימת מדינה מערבית שמסוגלת למצוא את עוז הנפש הנדרש בשביל לעשות את מה שצריך, גם אם זה לא תמיד פוטוגני ואסתטי, גם אם זה לא נעים, כדי להכרית את הרשע?

מי שמזדעזעים מהתוכנית לפנות את האזרחים הפלסטינים למחנות פליטים תחת חסותה של ישראל בהשוואות נואלות, כופים על ישראל המשך לחימה שיפגע ביותר אזרחים פלסטינים, לא פחות, או כניעה. מי שמתמסרים לזעזוע מוסרי מול סוג המלחמה שחמאס מאלץ אותנו ללחום, משחקים לידיו של חמאס ומאפשרים לשיטה השטנית שלו לנצח, ולהמשיך לנצח, בכל דילמה דומה. הם מביאים לכך שההתנהלות הזאת תהיה משתלמת.

האבסורד מתגבר מכך שגם כעת ישראל מתנהלת תחת מגבלות קשות, שגם מקשות על הניצחון הצבאי עצמו וגם מובילות, בסופו של דבר, לפגיעה ביותר אזרחים מהצד השני. ניהול מלחמה קצר ואכזרי, באופן שכולל הרבה פחות מגבלות, עם מצור אפקטיבי ופינוי אגרסיבי, עם מדיניות אש בעלת פחות מגבלות, היה גורם להרבה יותר נפגעים בטווח הקצר, לתמונות קשות ולגינויים נרחבים. זאת על אף שבכל חישוב רציונלי, ברור שניהול מלחמה באופן הזה היה קטלני הרבה פחות, במצטבר, מהמשמעויות של יותר מ-20 חודשים של מלחמה כמעט בלתי פוסקת. כך, מוסר המלחמה העקום שחמאס מנצל, מביא לא לפחות פגיעה אזרחית, אלא ליותר.

מדינת ישראל לא חיפשה הזדמנות להפציץ אזרחים, לצור על ערים, לשטח מבנים ולהזיז אוכלוסייה. לא ביקשנו דבר מזה. היינו שמחים לחיות בעולם שבו הישרדות לא דורשת זאת. אך אנו חיים במציאות, ולמציאות יש הרגל מרגיז לא לשאול אותנו מה אנחנו רוצים.

מי שמעקמים את אפם אל מול מלחמתה של ישראל הם אנשים מפונקים מוסרית, שגורמים לרוע בעולם להתגבר. כשמדובר בזרים, מדובר בפריווילגיה שאין לה תוצאות מידיות על חייהם. אך כשמדובר בישראלים טובים, באמת טובים, ללא כל ציניות, שדורשים מישראל שלא לבצע את הנדרש, זה כבר לא סתם פינוק. זה אובדן יצר ההישרדות.

ישראל צריכה להמשיך להילחם, ואת המלחמה הזאת היא חייבת לנצח. לא כי היא ששה אלי קרב, ובטח שלא אלי סוג כזה של קרב, אלא כי אין לה ברירה. ומי שיעקמו את אפם - כמו שאמר בזמנו מנחם בגין - שיישאר להם אף עקום. לא נגזול ממי שמעוניינים בכך את ההתייפייפות המוסרית הנוגה שבה בחרו. אנחנו, לעומת זאת, בוחרים לחיות ובוחרים לנצח. במשפט ההיסטוריה, זהו גם הדבר המוסרי באמת.