הגיע הזמן למלחמה לשחרור הצעירים החרדים

בסוף השבוע של 4 ביולי, בו ארצות הברית חוגגת עצמאות, נפשתי בעיירה בית לחם שבניו המפשייר, מקום שבמקרה נופש בו גם האדמו"ר מסטאמר. בשבת ראיתי בחורים מהקהילה של חסידות סאטמר נופשים ונהנים מהחיים. הבחורים לא עשו רושם של הבחורים הכי רציניים בישיבה, מה שהביא אותי לחשוב לרגע על העובדה שתדהים ישראלים רבים והיא שבארצות הברית, למעט אולי מוסד אחד, אין כזה דבר "ישיבות לנושרים". דבר נוסף שידהים אנשים בישראל: בארצות הברית מספר האברכים שיושבים בישיבה מעל גיל 30 הוא באזור ה-2,000-1,000, בעוד שבישראל המספר גבוה מ-50 אלף.

הקשר בין שתי עובדות אלו הוא לא מקרי. בעוד בישראל ישנם עשרות אלפי צעירים חרדים שנחשבים "נושרים", בארצות הברית המושג כמעט לא קיים. למה? כי כשבחור בארצות הברית, אפילו מחסידות סאטמר שנחשבת מחמירה, מגיע לגיל ההתבגרות וחושב לעצמו שהחיים מול ספר של בישיבה הם לא בשבילו, הוא יודע שהוא לא יהיה סגור שם לעולם. בחורים ליטאים וחסידים מתחתנים כל אחד בגיל שמקובל בקהילה שלו, ותוך זמן די קצר יוצאים לעבוד.

"גדולה מלאכה, שכמה בריות ברא הקב"ה בעולמו ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד... גדולה מלאכה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה... גדול השמח בחלקו והמתפרנס ממלאכתו, שבמידה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות" (מדרש תהילים קכ"ח). כמה שאנחנו אוהבים להתלונן על העבודה, עבודה היא אחת המתנות הגדולות שניתנו לאנושות. הזכות לעבוד, לממש את עצמנו, לצאת וליצור, היא זכות שמביאה גאווה, מימוש עצמי, יכולת לפרנס משפחה, מקום אליו אנחנו יכולים לנתב את האנרגיה שלנו.

לא פריווילגיה, טרגדיה

כשאדם בוגר מנוע מלעבוד, זה לא פריווילגיה, בדרך כלל זה עונש או טרגדיה. אדם שמגיע לגיל הבגרות ומנוע מלצאת ולממש את עצמו, מקבל מכה בעומק המהות שלו כבן אדם. העבודה נותנת לאנשים מקום לחיות בכבוד, לממש את היכולות שלהם ולבחור איך ועם מי הם רוצים להעביר את הימים שלהם.

על אף שמקובל לראות את הנוער ובני ה-20 החרדים שלא עובדים ולא הולכים לצבא כנהנים מסוג של פריווילגיה, בסופו של דבר מדובר בטרגדיה. הטרגדיה של היהדות החרדית בישראל היא שהיא יצירה שלא היה כמוה בתולדות עם ישראל, ואין כמוה בשום מקום אחר בעולם. היהדות החרדית בישראל, במתכונתה הנוכחית, היא טרגדיה ויצור שנוצר מהסכמים קואליציוניים, פוליטיקה מזדמנת ועסקנים שלא יכולים לעצור את הטירוף שהם יצרו. בטרגדיה זו מוצאים את עצמם עשרות אלפי צעירים חרדים במצב שבו הם הקורבנות של מערכת שנכפתה עליהם, אך בסופו של דבר הם גם מסכימים איתה.

צעיר חרדי שחושב על העתיד שלו רואה מולו מחד עשרות אלפי אברכים שעברו את גיל 30 בלי היכולת לפרנס את עצמם בכבוד או לבחור את העיסוק שלהם. החלופה היחידה שצעיר חרדי רואה לישיבה הנצחית בישיבה היא באנשים שהחליטו לקחת את גורלם בידם ועזבו את המערכת החרדית, אבל אז גם שילמו מחיר משפחתי וקהילתי כבד.

כך נוצר מצב של ישיבות עם עשרות אלפי צעירים שהתייאשו מראש. הם לא רואים טעם בללמוד, כי הם לא בנויים ללימוד של עשרות שנים. שלא כמו אחיהם החרדים והחסידים מעבר לים, הם לא יכולים לומר לעצמם שהנה עוד שלוש-ארבע שנים הם יתחתנו ויוכלו לבחור איך ובמה לעבוד. אז הם מתייאשים ועוברים לחיים של דחיינות, עבודה בשחור, חיים מתחת לרדאר ואיכשהוא ממשיכים לגלגל את הבלוף.

אם ההחלטה שלהם לגלגל את הבלוף הייתה משפיעה עליהם בלבד, אז שיונח להם. הבעיה היא שמדינת ישראל לא יכולה להמשיך לקיים את המערכת הזאת. בעוד חיילים ומילואימניקים קורסים תחת הנטל והכלכלה הישראלית משלמת את המחיר על הדחיינות החרדית, גודל האוכלוסייה של גברים מוכשרים ובעלי יכולת, שמנועים מלהשתתף בסיפור הישראלי, הגיע לגודל שכבר אי אפשר להתעלם ממנו.

בשיח שיוצא מישראל ישנם שני מחנות עיקריים שנשמעים בימים אלו: האחד שעדיין מדבר על גיוס מתוך הידברות, והשני שמזכיר שהדרך הראשונה לא עבדה ושהגיע הזמן לסנקציות ולהוריד את הכפפות.

מגיעה להם מלחמת שחרור

הדרך השלישית שצריכה להישמע היא לחשוב על סוגיית הגיוס ושוק העבודה כמלחמה לשחרור הצעירים החרדים. לצעירים החרדים מבני ברק וירושלים מגיעים חיים של מימוש עצמי בדיוק כמו לאחים שלהם מעבר לים בלונדון, בברוקלין, בקריית יואל ובפלורידה.

שחרור הצעירים החרדים מידי העסקנים החרדים והמערכת שהם כלואים בתוכה צריך לבוא בעדיפות עליונה, במיוחד בזמן מלחמה. לא ייתכן שעשרות אלפי צעירים חרדים יהיו בני ערובה של הסכמים קואליציוניים, במיוחד כשזה גורם נזק למדינת ישראל. המדינה צריכה להביא למצב שבו ידע כל בחור חרדי בישראל שיש לו את היכולת לחיות חיים חרדיים מלאים ושחיים אלו יכללו שירות מלא בצבא ויכולת לעבוד ולפרנס את עצמו איך שירצה. הבעיה נוצרה על ידי עסקנות מושחתת, ועסקנות זו לא תוכל להיות חלק מהפתרון.

ידע גם כל אברך חרדי מעל גיל 30 בישראל שאם באירופה ובארצות הברית כמעט ואין כזה דבר אברך מעל גיל 30 שמתפרנס על חשבון הציבור, לא ייתכן שיהיו עשרות אלפים כאלה בישראל. מי שיכול לפרנס את עצמו וללמוד תורה כל חייו על חשבון עצמו, הרי זה משובח. אבל מערכת שלמה, שלא היה כמוה בתולדות ישראל ואין כמוה בשום קהילה יהודית אחרת - חסידית או חרדית ככל שתהיה - לא יכולה להמשיך להתקיים, קל וחומר לא בזמן מלחמה.

לצעירים חרדים בישראל שלא מתגייסים, לא עובדים ולא ממש לומדים הרבה, לא מגיע שישנאו אותם או שיפנו כלפיהם אצבע מאשימה. מגיע להם שחרור ממערכת שמנצלת את האפשרויות המוגבלות שלהם ופירוק סיר הלחץ שההסכמים הקואליציוניים לדורותיהם הכניסו אותם אליו. לא הידברות, וגם לא כפייה, פשוט פירוק המערכת. מגיע לצעירים אלו לחיות חיים מלאים, עם היכולת לפרנס את עצמם ואת משפחתם בכבוד, תוך שמירה על אורח החיים והמשפחה החרדית, דבר שיעשה רק טוב גם להם וגם למדינת ישראל.