בטיולים שלנו בתקופת הישיבה התיכונית היינו שרים באוטובוס שירי ארץ ישראל. אני זוכר טיול אחד בכיתה ט'. באמצע השירה עצר אותנו הרב המחנך, הרב זאב שחור, ונזף בנו על כך שאנחנו שרים כל שיר רק פעם אחת. "אי אפשר לחשוב ככה על המילים של השיר", הוא אמר. היינו נערים ציניים וחסרי סבלנות אבל החלטנו לזרום עם הצעתו של הרב. השיר הבא בשירון היה השיר 'ארץ ארץ', וכתגובה קצת קיצונית להצעה של הרב שרנו אותו קרוב לעשר פעמים. אני זוכר שבפעם הרביעית או החמישית התפעמתי הרבה יותר מהמילים היפות של השיר הזה, שנכתב והולחן על ידי שייקה פייקוב שהלך לעולמו השבוע.

'ארץ ארץ', שירו המוכר ביותר של פייקוב, הפך כמעט להמנון. בראיון שקיים פייקוב לפני מספר שנים עם יואב קוטנר, הוא סיפר שבהופעותיה של הזמרת אילנית בחו"ל, הקהל היה נעמד על רגליו כשהיא החלה לשיר אותו. פייקוב עצמו פגש בארץ מסורבי עלייה מברית המועצות שסיפרו לו שעד לעלייתם ארצה הם היו משוכנעים ש'ארץ ארץ' הוא המנונה הרשמי של המדינה.

'ארץ ארץ' הוא לא רק שיר אהבה לארץ, אלא גם שיר של תקווה ואמונה, ולא מפליא שרבים שרים אותו כמו תפילה. בבית השלישי של השיר, פייקוב שר על "ארץ התורה, מקור האור ושפת האמונה". אגב, השיר בביצועה של אילנית כיכב בראש מצעד הפזמונים בשנת 1976. מסתבר שהרבה לפני ישי ריבו וחנן בן ארי, כיכב בראש מצעד הפזמונים שיר עם ביטויים כמו ארץ התורה ושפת האמונה.

הביטויים הללו לא היו הבלחה חד פעמית בשיריו של פייקוב. פייקוב לא היה אדם דתי. את רוב שנות ילדותו העביר בקיבוץ אשדות יעקב, בהמשך חי שנים רבות בקיבוץ משמר השרון ובכל זאת, הוא כתב לא מעט שירים בשפה אמונית. אחד משיריו היפים והמוכרים ששר דודו זכאי הוא: "עוד יהיה טוב בארץ ישראל". שימו לב לפזמון החוזר של השיר: "חלום אני חלמתי, כי בעזרת האל אנחנו עוד נחיה בטוב בארץ ישראל".

בשיר 'הארץ עוד תשקוט' ששרה שושנה דמארי, כתב פייקוב: "הארץ עוד תשקוט אני יודעת וכל שירי אהבתי יאמרו הלל, ובסליחות ישובו כל אחינו, אל זה הרגע אתפלל". את השיר 'לארצי יש יום הולדת', כתב פייקוב במלאת שלושים למדינה. באחד הבתים הוא כותב שם את המשפטים המשיחיים הבאים: "כל בנייך מכנף ארץ, יחוגו את חגך, מכל נפוצותייך ישובו לגבולך. עם עירך ירושלים, נשמח ונתחדש, ונקווה שבימינו, יכון בית המקדש". בשיר 'לשוב אל הארץ' כתב פייקוב בלי להסס: "עתה זה הזמן להגשים תקוותינו, לשוב ולקבוע עובדה. הארץ הזאת היא חלקת אבותינו, שוב לא תהיה בודדה".

מסתבר שפייקוב לא היה רק יוצר של ארץ ישראל הישנה והטובה, אלא במובן מסוים גם יוצר אמוני משיחי שלא פחד לכתוב על התגשמות נבואות, קיבוץ גלויות, ובניין בית המקדש.

אבל יותר מהכול, הטקסטים של פייקוב הם טקסטים פשוטים של אהבה ללא תנאי לארץ ישראל. פייקוב נפטר באמצע התמוז, כמו המשוררת הלאומית נעמי שמר. הימים הללו הם הימים בשנה שבהם המרגלים היו בעיצומו של המסע שלהם בארץ ישראל, מסע שבסופו הם הוציאו את דיבת הארץ. אפשר לראות בשירי האהבה לארץ שכתבו פייקוב ושמר, גם תיקון לחטא המרגלים. המרגלים ביקשו לייאש את העם מהכניסה לארץ וקראו לחזור למצרים. פייקוב עונה להם בנחישות: "ארץ בה נחיה, ונשב בה, יהיה מה שיהיה".