להקפיא לשבוע? להפשיר למחר? להכין לוח משמרות ליומיים הקרובים או לחכות לערב ונראה בחדשות מה מספרים. השאלות האלו הן לא מטרדות היום־יום, הן לא חבלי לידה של עסק מתחיל – אלו שאלות שהופכות קיומיות לעצמאי בזמן מלחמה.

אני לא בן אדם של חלומות גדולים. בטח לא להתרברב בהם או אפילו לספר עליהם. אני אדם של דרך. המגורים בשומרון גם ככה מלווים בתחושת חוסר ודאות. היעדר תחושת ביטחון, פחד מרחף באוויר, אבל מעל כל אלו - תחושת שליחות וחיזוק ההתיישבות. תוסיפו לכך קהילה ואיכות חיים וקיבלתם בית.

את הרעיון לפתוח עגלת קפה בפארק נחל קנה שבשומרון בישלתי בראשי זמן רב. אני אוהב לבשל, לאפות, לארח ולשמח אנשים. גוש קנה, מנופים המתרחבת ועד חוות יאיר, הוא גוש יישובים שוקק חיים. היה זה אך טבעי לפתוח בו מקום של מפגש, אוכל וקהילה. זה התחיל בעגלת קפה חלבית, "קופי קנה", ובמהרה גדל ל"ג'ון מיט", עגלה בשרית, ולרכישת עגלה נוספת לפתיחה במיקום נוסף, בשומרון כמובן. מפארק מבודד ומוזנח מעט הפך האזור לחי, תוסס ושוקק חיים מבוקר עד ערב. זכיתי להפוך את האהבה שלי לעסק, ועוד עסק משפחתי, כאשר זוגתי וילדיי נותנים כתף, מנהלים את המקום לצידי, בחיוך ובאהבה.

לא תשמעו ממני בדל ביקורת על הממשלה, על הצבא, על מקבלי ההחלטות. אלו מחשבותיו של לוחם מילואים שבמקרה בחר להחזיק עסק עצמאי בזמן שהתותחים רועמים. זכיתי לשרת כלוחם במילואים בחטיבת "ההרים" (לשעבר חטיבת החרמון). בעברי שירתי כלוחם ביחידת "עורב גולני" ויחד עם חבריי לצוות המשכתי לשרת במילואים לאורך השנים. אני מניח שזה לא חדש לקוראים כי שירות במילואים כבעל עסק עצמאי מעולם לא היה קל, עד כדי בלתי אפשרי. כל שכן בעסקי המזון, תחום שבו מקומות נסגרים חדשות לבקרים ואם אתה לא עם "היד על הדופק", אתה פשוט מפסיד, גווע, גוסס ובסוף - סוגר. פשוט כך. אבל זה צה"ל, חברים שלי, מלחמה. באים בלי להסס. חודשים רבים במוצב החרמון. מארבים, פשיטות, שגרה, חירום. ובכל הזמן הזה, יש לי עסק שאני נאלץ לנהל בשלט רחוק. לצד שגרת גידול חמשת ילדינו ועבודה כסגנית מנהל בית ספר יסודי, אשתי מתחזקת את שתי עגלות הקפה בזמן חירום. לסגור, לפתוח, לפתוח חלקית, לצמצם תפריט? לעשות משלוחים, אולי בעצם להגדיל, הרי אוכל מנחם אנשים, ולמה אנשים זקוקים יותר מקצת נחמה? כמה שאלות, כמה תהיות, כמה אי־ודאות. סבב ראשון נגמר, אני חוזר ומחליט לטרוף את האתגר בשתי ידיים. תפריט חדש, הרחבת המקום. לא תנצחו אותי.

הלקוחות נאמנים, מגיעים ומפרגנים. החיילים, לשמחתי ומעט לצערי, מתרבים. הגזרה מתחממת ואני מחליט שלא רק היא תבעבע, אלא גם האוכל, ואיתו האווירה. בקופי קנה יהיה שמח. ולפתע, סבב נוסף. שוב אי־הוודאות, שוב השאלות, ואיתן הספקים הטרודים. מלחמת חרבות ברזל מזנבת בעסק, היא פוגעת בכיס של הלקוחות. אם להשתמש במטפורה שחוקה, מכניסה שוב ושוב את העגלה לבוץ. אם על מדים היה זה הבוץ הסורי שהעסיק אותי, באזרחות, זהו הבוץ הפיננסי. למי בכלל יש מצב רוח לצאת לאכול בחוץ? זה מותרות, לא?

אז זהו, שלא. בימים שבהם עגלות צצות כפטריות אחרי הגשם, כנראה לעובדה שאני לוחם במילואים יש גם יתרונות. היכן שאחרים רואים קשיים, אני רואה הזדמנות. הנוער בבית מטפס על הקירות? לחלק נציע עבודה בעגלה, השאר יגיעו לבלות ולקשקש, נשים בבית בחופשת לידה ארוכה? נכניס לתפריט שייק גזר, לוחם מגיע מותש משדה הקרב? המבורגר כפול אחד אחי, קינוח עליי. להיות עצמאי זה חונק, זה מתיש, זה מלחיץ. אבל תראו לי עוד מקום בארץ שבביס אחד מכניס אידיאולוגיה, אוויר טוב ואווירה. טראמפ הכריז על הפסקת אש. אני מכריז הפסקת קפה. תבואו. עשינו עסק?

הכותב הוא תושב חוות יאיר, אב לחמישה, משרת כבר יותר מ-400 יום כלוחם במילואים בחטיבת "הרים" הצפונית