לאחרונה אנו עדים לעליית מדרגה מדאיגה באלימות כלפי כוחות הביטחון ביהודה ושומרון, ולהתנהגות פושעת ומגונה של נערים באזור. יש לסדר את הדברים לפי אמות המידה הנכונות: ההתיישבות ביהודה ושומרון היא מפעל ציוני אדיר, ותושביה הם חוד החנית של ישראל. מתגוררים כאן חצי מיליון תושבים המסורים למדינה ולמוסדותיה, שומרי חוק, שמקריבים מעצמם בימים קשים אלו למען ביטחון האומה כולה. כל ניסיון להכפיש את שמם הטוב או להכליל אותם עם קבוצה קטנטנה ובזויה הוא עוול נורא.

לצערנו, אנו עדים לתופעה חמורה שהולכת וצוברת כוח ותעוזה באין מפריע או אוכף: נערים קיצוניים, המשייכים עצמם בשקר ל"נוער הגבעות", מצאו בייהודה ושומרון עיר מקלט להתנהגות אלימה ואנרכיסטית. בניגוד מוחלט לרוח ההתיישבות הממלכתית והחלוצית, אלו עבריינים המנופפים בשם אידיאולוגיה מעוותת של התיישבות בכל מחיר.

אלא שהמטרה, צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את האמצעים. לאיש לא ניתנה הרשות לפעול כראות עיניו בניגוד לחוק, לסדר ולביטחון. יתרה מכך, הפעולות האנרכיסטיות של קבוצת נערים - שהיא פרומיל אפסי מציבור המתיישבים־ מערערות את השגרה והביטחון באזור כולו ופוגעות בתושבים.

על אחת כמה וכמה הדבר כן בימים אלו, כשהשר בצלאל סמוטריץ' מחולל מהפכה היסטורית באופן החשיבה ההתיישבותית, בהרחבת היתרי היישובים, במפעל החוות ועוד, שמאפשרת בנייה והתפתחות רבתי בתיאום עם המערכות, עם החוק והמשפט. במצב כזה אי אפשר לטעון שמצרים את צעדי ההתיישבות ומונעים ממנה להתבסס.

חשוב להבהיר: פשיעה אינה שייכת לציבור אחד בלבד, ואינה מאפיינת אף ציבור בכללותו. יש עבריינים בתל־אביב, פרוטקשן בצפון ופשיעה בדואית בנגב. גם ביהודה ושומרון קיימים פשעים שיש לטפל בהם. הסיקור התקשורתי הכוזב סביב האירועים הללו מכליל ומכפיש לשווא את הרוב המכריע של המתיישבים החלוצים, נערי הגבעות והחוות. אנו קוראים לתקשורת כולה לדייק בדיווחים שלה, ולהבדיל בינינו ובינם.

האלימות לא צמחה בחלל ריק. זו תוצאה עגומה של שנים רבות שבהן היו העלמת עין וחוסר אכיפה נוקשה נגד מי שעושים לעצמם דין נפרד וחוק שונה. המשטרה, האמונה על אכיפת החוק והסדר גם ביו"ש, מדירה את רגליה מהאזור, חסרה באמצעים וכוח, ולא אוכפת את הסדר כראוי. התוצאה היא אחת: במקום שאין אכיפה יש פשיעה - בנגב, בצפון וגם ביהודה ושומרון. אנו קוראים למשטרה ולממונה עליה לראות את המתרחש כאן ולשים רגל על הגז. אי אפשר להתעלם עוד.

הטיפול בקבוצה הקטנה הזאת חייב להתנהל בשני צירים - חינוכי־סוציאלי ופלילי. ביחס לרוב מוחלט של הנערים, כ־80 אחוז להערכתי, – הפתרון טמון בהשקעה בחינוך, במסגרות תומכות, בקהילתיות ובהכוונה נכונה. עלינו להוציא אותם ממעגל הפשיעה לעשייה אידיאולוגית חיובית – בנייה, עשייה לאומית משמעותית וערכי ציונות.

ככלכלן, אני מאמין שיש להשקיע את השקל היכן שיניב את התמורה הטובה ביותר. 80 אחוז מהמשאבים צריכים לעבור למניעה, חינוך והצמחת הנוער, ורק 20 אחוזים לכיבוי שרפות בצורת מעצרים וכליאה. עלות החזקת אדם בכלא גבוהה בעשרות אלפי שקלים מעלות ליווי ותמיכה קהילתית. לצערנו הרב, ישראל פועלת בתחומים רבים בתפיסה של כיבוי שרפות במקום השקעה לטווח ארוך.

תוכנית "מניפה" (מנוף לחיים) שיזמנו לראשונה בבית־אל לפני כ־12 שנים היא עדות חיה ומוכחת להצלחת הפתרונות שאני מציע. התוכנית הביאה לכך שנערים בסיכון חזרו למסלול חיים תקין וחיובי, והתחברו ללימודים, לעבודה ולעשייה לאומית. זהו כוח איכותי שאפשר לנתב אותו למוטב, ועל כן אנו חייבים לייצר תוכניות לאומיות ייעודיות שיחברו את הנערים היקרים האלו להתיישבות בצורה נכונה וחוקית.

רק יד קשה נגד פורעי החוק המתכסים באצטלה של "חלוצי הגבעות" האמיתיים, לצד השקעה ייעודית בחינוך ובשיקום, יאשפרו להבטיח את עתידה ושמה הטוב של ההתיישבות ואת ביטחונה של מדינת ישראל.