ד"ר זמרי ואני חולקים אמונות רבות. שנינו מאמינים זה בזה, שנינו מאמינים שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי להעניק עתיד טוב לילדינו, שנינו מאמינים שהבית שלנו כבר קטן מדי בשבילנו, ושנינו מאמינה שאני הגורם המייצר את מרב הבלגן בבית ומדובר בבית עם שלושה ילדים קטנים.

ובכל זאת נדמה כי בכל הנוגע לבריאת העולם איננו חולקים את אותה השקפה, היא אשת מדע האבולוציה, שמאמינה שהעולם נוצר בפיצוץ גדול. אני, שאין לי מושג, נוטה יותר להאמין בבריאה. אין מצב שכל חלקי המטוס האלה הסתדרו לבואינג 747 במזל. למה פתחתי בוויכוח עתיק היומין הזה? כי אף שאיני מגדולי התומכים בתאוריית המפץ הגדול, אני חש צורך עז לתבוע את עלבונה של ד"ר זמרי ולדרוש מיד שתיפסק הזילות המטורפת בשימוש במילה "מפץ פוליטי". וכן, אני מדבר על איזנקוט.

אין לי שום דבר אישי נגד הרמטכ"ל לשעבר, שהקריב את המחיר הגדול ביותר שאדם יכול להקריב למען המדינה הזאת. ואתם יודעים מה, גם בנוף הפוליטיקאים הקיימים, ועל אף כמה התבטאויות נוראיות בעיני, איזנקוט הוא אחד מהפחות קשים לעיכול מבחינתי. אבל בחייאת, מפץ? שום דבר לא התנפץ השבוע. בסך הכול רמטכ"ל קצר נפרד מרמטכ"ל ארוך, כי לדעתו הוא הרבה יותר ראוי לספק תקווה חדשה למחנה המרכז־שמאל בישראל, שתתנפץ ברגע שתגיע תקווה חדשה יותר.

הם פספסו הכול

יש משהו סמלי במילה הזאת, "מפץ". נדמה שהשמאל הישראלי מייחל לבריאתו של עולם חדש. הוא רוצה שיופיעו תאים ראשוניים שבתהליך אבולוציוני מפרך יביאו לו בסופו של דבר ניצחון. אני לעומת זאת, בתור איש בריאה, מרגיש שכל מה שעובר על השמאל הישראלי מאז רבין הוא "בורא עולמות ומחריבם". והנה, עוד עולם נחרב. עכשיו ייבנה אחד חדש, וגם הוא ייחרב. ועוד אחד, ועוד אחד, עד שיגיע עולם מושלם ושלם, נכון, צודק, מוסרי, שבו הכול מתנקז לערך אחד עליון: הניצחון על ביבי.

ככל שהשעה גדולה יותר, כך השמאל מקפיד להתפרק ולהתפצל לחלקים קטנים יותר. לפעמים נדמה לי שמרוב שהשמאל הישראלי עסוק כל כך הרבה שנים באדם אחד ששמו מתחיל ב"בי" ונגמר ב"בי", הוא לא מצליח לקבל את העובדה שממש לא משנה מי יעמוד בראש מפלגת השמאל החדשה שבטוח תנצח את ביבי; משנה מה יהיו הרעיונות שלו. בתחום הזה, איזנקוט, גנץ ולפיד נכשלו כישלון גדול יותר מגודל השעה עצמה. הייתה להם הזדמנות ענקית ב־7 באוקטובר. אחרי אסון כזה אמור להיות קל לשלוח את הממשלה הביתה. כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לנשוך שפתיים, לקחת אוויר, לעשות את הדבר הנכון. השאר כבר היה קורה מעצמו. אבל הם כל כך רגילים להתעסק באנשים, שהם לא קלטו את גודל האירוע. 7 באוקטובר היה אירוע גדול עד כדי כך שלא הספיק להם רק להאשים בו את הממשלה. גם אני, בבוקר 7 באוקטובר, רציתי שכולם יעופו הביתה. אבל אז עבר עוד יום, ועוד יום, והדם לא התקרר, להפך, הוא רתח יותר ויותר. והגדולה האמיתית של נתניהו, בן־גביר, סמוטריץ' ושאר ממשלת "הימין מלא־מלא", שכל כך אוהבים לחבוט בה עם הכינוי הזה, הייתה להבין את גודל האסון ולהבטיח, יומיים בערך אחר כך, "לשנות את המזרח התיכון לדורות".

גנץ ואיזנקוט היו יכולים להיות חלק מזה. הם אפילו נכנסו בצעד מוערך מאוד לממשלת החירום. אבל אז הם לא הצליחו לעמוד בביקורת של "הבייס" שלהם (גם בוחרי שמאל הם "בייס") ופרשו מוקדם מדי. הם לא היו שם כשכבשנו את רפיח, כשהבסנו את חיזבאללה, כשחבטנו באיראן. הם גם לא יהיו שם כשיתרחבו הסכמי אברהם.

ירקן, שמאי, משה דיין

לא מפתיע ששני אנשי צבא בכירים לא הצליחו להרחיק ראות ולהבין שעם ישראל צריך אורך רוח ומטרות גדולות. בשעה כזאת, וזה יישמע מוזר, אנחנו לא צריכים אנשי צבא. אנחנו צריכים פוליטיקאים, כאלה שמבינים בייס, ופריימריס וחוגי בית, ושיודעים בדיוק מה הציבור צריך לראות בעיניים – אילו ניצחונות, הישגים ותקוות הישראלי צריך להרגיש בוורידים, כדי שתוכל להיווצר אצלו תשובה ראויה, אם יש כזו, לזוועה של 7 באוקטובר.

אפשר להגיד על ממשלת הימין הרבה דברים, והמלאכה לא הושלמה עדיין: יש חטופים, וחמאס טרם הוכרע. אבל תטנפו על ראשיה כמה שתרצו, רובם הבינו בזמן אמת את מה שאיזנקוט, גנץ ואפילו חוזה התקיפה האיראנית נפתלי בנט לא הצליחו להבין. עם ישראל צריך ניצחון לווריד, משהו משכר שגורם לכל ירקן או שמאי מקרקעין להרגיש לכל הפחות משה דיין. ממשלת הימין בראשות נתניהו הבטיחה לו את זה עוד כשנלחמו בנוחבות בעוטף, היא עוד לא קיימה, אבל היא בדרך. או לפחות מנסה.

הסיסמא "ניצחון מוחלט" הפכה לבדיחה ברוב האולפנים, אבל היא שיקפה יעד שהעם הזה היה צריך, והיום, אחרי המלחמה עם איראן, רבים בציבור מאמינים שהוא קרוב. לצערי, לא היה אחד במחנה המרכז־שמאל שהבין את זה. איזנקוט עתיד לגלות שהבעיה היא לא מי עומד בראש מפלגת הרמטכ"לים התורנית, הבעיה היא "הרעיונות", או "החזון". עם ישראל צריך מישהו שיבטיח משהו קצת יותר גדול מפיוס, או ממלכתיות. הוא רוצה להרגיש שמבירא עמיקתא נגיע לאיגרא רמא. והוא רוצה מישהו שעושה הכול, במסגרת האפשר, כדי לקיים את זה. אז איזנקוט הוא כנראה אדם טוב, אבל בעולם של אחרי 7 באוקטובר כבר לא מספיק להיות אדם טוב ואפילו גנרל טוב. צריך רעיונות טובים, ואומץ לממש אותם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il