רגע של עדנה פוליטית נרשם השבוע כשראש הממשלה החמיא להתנהלות האופוזיציה במהלך מבצע עם כלביא. למרבה ההקלה, הוא אפילו לא הוגדר כ"אידיוט שימושי" בפי דורסני השיח, הממהרים להזהיר מכל מחוות אחדות שעלולה, חלילה, להנמיך את להבות הפילוג. נראה כי מאז מתקפת הפתע על איראן, רוח אחרת נחה על ראש הממשלה. הוא פיזר בנדיבות קרדיטים להצלחת המערכה – מאריה דרעי וישראל כ"ץ ועד לסייעתא דשמיא; המטיר שוב ושוב מחמאות ללוחמים על גבורתם ולעם ישראל על חוסנו; הודה עמוקות ליושבים סביב שולחן הממשלה, וכאמור אף הדגיש שהוא "חייב להגיד מילה טובה" לסיעות שאינן חברות בקואליציה.

כמו ילד להורים בעלי זוגיות רעילה שהצליחו לרגע להרגיע את הרוחות, מלחמת ישראל באיראן אפשרה לנו לנשום אוויר נקי של שפיות, ככה בקטנה, בין האזעקות. האופוזיציה גיבתה את הממשלה, ורוב חבריה סירבו להיגרר לראיונות ארס ביקורתיים כלפי מדיניות נתניהו במדיה הארצית והעולמית. השקט הזה לא נמשך זמן רב. רגע אחרי המילים הטובות של נתניהו לאופוזיציה, ראש האופוזיציה טען ש"הניסיון המחפיר לפוצץ היום את הדיון בבית המשפט הוא תוצר של ההסתה המתמשכת של הממשלה נגד בג"ץ ואיום ישיר על הדמוקרטיה". אכן, לא כל כך פשוט להיות כאן ילד, להיקרע בין ראשי מחנות שאינם מסוגלים להתעלות לגודל העם, ומסרבים להתחשב קלות בעומס העומד לפתחו ממילא.

ובכל זאת, גם במחנה השמאל נרשמה השבוע עדנה נדירה, ודווקא בשעה שהורגשו תנודות ראשונות בלוחות הטקטוניים של הפוליטיקה הישראלית. תזוזות עדינות יחסית, כאלה שלא דורשות יותר מדי תשומת לב, אבל עשויות להיות דרמטיות בהמשך. אחרי חמש מערכות בחירות בהולות שלוו במשחק כיסאות קולני ורועש, פתאום מפלגות מתפצלות על מי מנוחות, כמעט בהסכמה; חיבורים פוליטיים משנים צורה, ואם זה לא מספיק – נפתלי בנט שובר קרח ושתיקה עיתונאית מול עמית סגל ובן כספית, ורומז על מעין ממשלת אחדות לאומית שבדרך. מתכוננים לבחירות, אבל במתינות, במהלכים מחושבים שנבנים לאט.

במציאות הישראלית של השנים האחרונות יש לקחת בחשבון שכל הנ"ל נכתב בעירבון מוגבל. ההיסטוריה הטרייה לימדה אותנו שעד שהמילים יורדות לדפוס ועולות על גלגלי ההפצה, הממשלה יכולה ליפול, לקום וליפול מחדש; מערכה חדשה עשויה להתפתח מול מי מאויבינו הרבים עוד לפני הדלקת נרות ולהביא להקמת ממשלת אחדות, שעה שלוחמה בחזית אחרת עשויה להסתיים. אבל בהינתן שהימים הקרובים יעברו עלינו בשקט אקטואלי יחסי, ניתן לומר בזהירות המתבקשת שבשעה זו ממש מתחיל להתגבש החומר האנושי שירכיב את הכנסת ה־26, שתיבחר בשלהי שנת 26'.

כבר שכחנו איך זה, מערכת בחירות עם הכנה סבירה מראש. עם אפשרות לבנות חיבורים בנחת, לחפש מצע משותף; להיפרד בלי לשפוך קיתונות של בוז ורפש, ולהתפנות לנסח מחדש קריאת כיוון, ולו כללית. זה כמובן לא אומר, חלילה, שניגמל בזמן הקרוב מסלע המחלוקת המכונה בחיבה ובבוז "ביבי", וככל שיתקרב מועד הבחירות, כן ירבה הסכסוך וכן יפרוץ. גם אם המחלוקת הזו תרד מהפרק מסיבה כלשהי, נדאג כבר להרים אחת אחרת שתגדל לממדים על־טבעיים בזמן שיא. זה בדיוק מה שקרה לנו וקרע אותנו ברצף הבחירות הבלתי אפשרי של 2019־2022.

בחירות מטבען דורשות בידול וחידוד השוני בין המועמדים, תוך הצגת היריב הפוליטי בשיא כיעורו, עליבותו וחדלונו – וכל המרבה הרי זה משובח. ממילא, תקופת בחירות היא תקופה מטלטלת לאומית, משתקת מדינית ומקרטעת חברתית. מחנה הרק־לא־ביבי טוען בעקביות כי נתניהו הוא זה שהעלה ארצה את פוליטיקת הזהויות; לשיטתם, הוא המשסע והמפלג העיקרי במדינת ישראל. אלא שמאחורי הקביעה הנחרצת הזאת מציצה דבשת שהדוברים מתקשים לראות. ככלות הכול, המחנה שהתקבץ סביב שנאת נתניהו התמחה כבר לפני שנים רבות בדמוניזציה נגד מתנחלים, נגד חרדים, נגד הליכוד בראשות מנחם בגין ונגד נתניהו עצמו. למי ששכח, גם נפתלי בנט ואיילת שקד הועלו על המוקד והוצגו כפשיסטים.

הקרע של ראשית העשור הנוכחי לא נפער בגלל נטיות הפלגנות של נתניהו, וגם לא של יריביו. עיקר העניין היה עצם קיומה של מערכת בחירות, על כל השלכותיה הנבזיות. כמו רץ מרתונים שנדרש לשוב למסלול עוד בטרם החלים מפציעה קודמת, כך מדינת ישראל נדרשה לחזור למרוץ ההשמצות פעם אחר פעם, כשפצעי היריבות הפנימית שלה עודם מדממים, הופכים מוגלתיים ולבסוף מותירים אותה מצולקת וכאובה.

זה לא באמת עבר לנו. השבוע נפתחה מערכה מיושבת דעת, פזיזה פחות ומדודה במילים, אלא שמתחת לפני השטח מבעבעת אותה קלחת מייאשת של פוליטיקה דורסנית. הפרֵדה המכובדת של גדי איזנקוט ובני גנץ נולדה בגלל "ויכוח על הדרך ליצור אלטרנטיבה". או בעברית פשוטה: מחלוקת על איך מורידים את נתניהו מהשלטון. מאחורי ההודעות המנומסות, הנדירות בנוף הפוליטי של ארצנו, מסתתר רמז עבה לעימותי העתיד מול יריבים משותפים. המחלוקת היא רק בין הממלכתיות המתאחדת לפרקים ומודדת מילים של גנץ, לבין החיבורים הצפויים של איזנקוט עם גדולי המחרפים את ראש הממשלה.

האירועים האינטנסיביים בשנתיים האחרונות פותחים פתח לאפשרות אחרת, לשיח אחר. הרבה יותר מדי מפלגות ומנהיגים פוטנציאליים הבטיחו "פוליטיקה חדשה", והחידוש שהביאו התגלה כהסלמה מפוארת של גבולות המחאה והשיח. כשגנץ היה ללעג בשורות האופוזיציה נוכח קנאותו לממלכתיות, נראה שהפורשים ממפלגתו סימנו לעצמם מסע בחירות בניחוח אחר. אולי כדאי להזכיר להם שכדי לנצח מנהיג שחתום על הצלחות לא מבוטלות צריך קצת יותר מקמפיין שלילי. הליכוד ניסה בעבר לנצח את טדי קולק ללא הצלחה, עד שאחז בסיסמה: "אוהבים אותך טדי, בוחרים אולמרט". מגיעה לאזרחי ישראל מערכת בחירות שמתנתקת מסוגיית למה לא ביבי, ומתרכזת בלמה אחרים כן.

לתגובות: orlygogo@gmail.com