הוויכוח בין ביביסטים לרל"ביסטים על המשך משפט נתניהו כבר יצא לכולנו מכל ה"נקבים נקבים חלולים חלולים". הטענות לעוסות, השיח באולפנים משעמם, מפוהק ורוטיני, והדיון בין הניצים אפילו לא מצליח לנסח את השאלה הנכונה.

הרל"ביסטים משוכנעים שראש הממשלה הוא מקור כל צרותינו, ואם רק ישב בכלא או למצער יעוף מכיסאו, בעיותינו ייפתרו וכולנו נרכב כאן על חדי קרן. הביביסטים משוכנעים שנתניהו הוא הפתרון לכל תחלואינו, התיקים כולם תפורים על ידי ה"דיפ־סטייט", ורק "ניצחון מוחלט" על בג"ץ והפרקליטות יחיש את הגאולה. אלה רואים בביבי נחש, אלה רואים בו משיח, וזו אפילו אותה גימטרייה כי ברוחב האופקים שלהם הצדדים דומים מאוד.

מנגד, רוב הישראלים שאינם לוקים באובססיית הביביזיס מבינים אינטואיטיבית שהוויכוח הזה, למרות הנפח העצום שהוא מקבל באולפנים ובעיתונים, הוא רעש רקע המסתיר את השאלה האמיתית שצריך לשאול כרגע. השאלה האמיתית היא לא מה יעשה טוב או רע לנתניהו, אלא מה יעשה טוב או רע למדינת ישראל.

דימוי להמחשה: בואו ניקח את כלל האינטרסים של מדינת ישראל כרגע, נפזר אותם על פיצה כמו גבינה צהובה, ועם סכין הגלגלת נחלק אותה למשולשים. מערכת התביעה של מדינת ישראל – מהיועמ"שית, דרך פרקליט המדינה ועד אחרון התובעים המשטרתיים – מחזיקה במשולש חשוב מאוד בפיצת האינטרסים: שמירה על שלטון החוק ועל השוויון כלפי החוק. ברור לכל בר דעת שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ושבלי שמירה קפדנית על האינטרס הזה אין מדינה יהודית ודמוקרטית מתפקדת. אבל, וכאן מגיע אבל גדול: האינטרס שנמסר למשמרת הפרקליטות הוא משולש אחד בפיצה. הוא לא כל הפיצה.

נקודת הזמן הנוכחית היא קריטית. מדינת ישראל עומדת בפני שורה של הכרעות בצומתי מפתח: סוגיית החטופים ועתידה של רצועת עזה; הרחבת הסכמי אברהם; חתימה על הסכם גרעין חדש מול איראן או חזרה ללחימה; וכל זה עוד לפני שלל בעיות פנים בוערות, הדורשות קשב ותשומות משלהן.

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מצב שבו הקשב של הדרג המדיני לא פנוי במאת האחוזים לטיפול בסוגיות הלאומיות, ולכן ישראל לא יכולה להחזיק כרגע את משפט נתניהו. היא פשוט לא יכולה. כל אדם רציונלי צריך להבין את זה, בלי קשר לדעתו המבוססת מאוד על נתניהו.

אפשר להמשיך ולדון במשפט עצמו, ולטעון למשל שהפרקליטות לא הצליחה עד כה לייצר בהירות משכנעת בנוגע לאישום בשוחד, עד שאפילו השופטים הציעו לה לוותר על הסעיף; אפשר גם לציין גם שככל שעובר הזמן מתבהר שחלק גדול מההתנהגויות הלא נורמטיביות שנחשפו קשורות לענייני "רעייתי ואני", כשאותה "רעייתי" כלל איננה עומדת למשפט. אבל הדיון הזה יגרור אותו למלכודת הרל"ביסטים והביביסטים, וכפי שפתחנו, הסוגיה החשובה כרגע איננה מה האינטרס של נתניהו אלא מה האינטרס של מדינת ישראל.

אז איך פותרים את זה? את משפט נתניהו אפשר להפסיק באחד משלושה כלים: הסדר טיעון, חנינה על ידי הנשיא, או עיכוב הליכים על ידי היועמ"שית. נשווה רגע בין המסלולים כדי להבין את היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם.

במסגרת הסדר טיעון נתניהו יצטרך להודות בביצוע עבירה, מן הסתם בסעיף הפרת אמונים (הקל משוחד), ולהסכים לעונש. הפרקליטות תוותר על מאסר אולם תדרוש מנתניהו התחייבות שלא לרוץ לראשות הממשלה בבחירות הקרובות. המשמעות עבור נתניהו: הודאה חלקית באשמה וסיום הקריירה הפוליטית. לנתניהו אין תמריץ לחתום על הסכם כזה מסיבה פשוטה: השופטים כבר חיוו דעתם שסעיף השוחד איננו מבוסס משפטית, ואין לנתניהו סיבה לשלם היום על משהו שהוא יקבל חינם בעתיד.

במסלול חנינה על ידי הנשיא יש פגיעה מסוימת בתדמיתו של נתניהו, אולם פחותה מזו של הסדר טיעון. עצם הגשת בקשה לחנינה עשויה להיתפס כהודאה באשמה וניסיון להימלט מהדין, מה שמנוגד לנרטיב הנוכחי של נתניהו: "אני חף מפשע, הפרקליטות רודפת אחריי ותופרת לי תיקים". אלא שאין כאן הודאה מפורשת באשמה, ואפשר לשווק את החנינה כחלק ממהלך לפיוס לאומי וכהכרה בתרומתו ההיסטורית של נתניהו במהלכים שהוביל מול לבנון, סוריה ואיראן. מנגד, המסלול הזה יאתגר את נשיא המדינה, הצפוי לעמוד מול ביקורת קשה ממחנה המחאה.

מסלול עיכוב ההליכים הוא ה"רזה" ביותר וה"זול" ביותר עבור כל הצדדים. כל צד "נושא בהוצאותיו", ושום שחקן לא צריך לוותר על הנרטיב שלו. חוק סדר הדין הפלילי קובע כי "בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת הדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מנומקת בכתב לבית המשפט, לעכב את הליכי המשפט". בעבירות מסוג עוון העיכוב הוא עד שנה, ובעבירות מסוג פשע עד חמש שנים.

המסלול הזה תלוי אך ורק ביועמ"שית, והיתרונות שלו ברורים: היועמ"שית לא נסוגה מעמדתה שלפיה התיקים מבוססים היטב. העיכוב לא קשור לנתניהו אלא לאינטרס הלאומי שתואר לעיל – פינוי הקשב של ממשלת ישראל למהלכים הגיאו־פוליטיים הגדולים שניצבים בפניה. נתניהו לא יצטרך להודות בדבר, והוא יודע שהתיק ממתין לו בשנת 2026. עם ישראל ירוויח שנה של שקט מהטרפת של המשפט, ויפנה את הקשב שלו למיצוי הלחימה בגזרות השונות ולשיקום פנימי של החברה הישראלית.

הבעיה במסלול הזה היא שהוא תלוי ביועמ"שית. לכן לדעתי הפתרון האולטימטיבי, זה שיש בו הכי פחות סיכונים ומחירים לכלל הצדדים, צריך להיות כזה: נתניהו יפנה לנשיא המדינה ויבקש חנינה. הנשיא בתורו יפנה ליועמ"שית ויציע לה להכריז על עיכוב הליכים. אם היועמ"שית תתעקש, הנשיא ישתמש בסמכותו ויחון את נתניהו.

לכל שחקן יהיה הסבר מניח את הדעת: נתניהו יסביר שבקשת החנינה איננה מבטאת הודאה באשמה אלא צורך לאומי דחוף. היוע"משית תתלבט אם לאכול את הענבים או לריב עם השומר, ותוכל להסביר כל בחירה. ולנשיא יהיה ההסבר הטוב ביותר: בלי קשר לדעתנו על נתניהו, יאמר הרצוג לציבור, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנהל את התיקים בנקודת הזמן הנוכחית. היועמ"שית יכלה לעכב הליכים ולשמור על התיקים פתוחים, היא בחרה שלא לעשות זאת ולא הותירה לי ברירה.

אישור תמוה

כתבתי פה כבר שגם נתניהו וגם בהרב־מיארה מתנהלים באופן מוזר סביב מינוי ראש השב"כ החדש. אם נתניהו היה רוצה למנות את זיני הוא היה יכול לעשות זאת בקלות "לפי הספר" הבג"צי והיועמ"שי: להעביר את הסמכויות לשר שהוא סומך עליו, ולהניח לו להגיש לממשלה את מועמדותו של זיני. היועצת, שבאופן שיטתי ועקבי לא יודעת לברור קרבות, התעקשה על הליך העברת סמכויות שאין לה שום דרך לשלוט בתוצאותיו בלי להתעלם לחלוטין מהחוק.

אבל אז היועצת עשתה טעות שהדליקה נורה: נתניהו הציע למנות במינוי זמני את סגן ראש השב"כ ש', והיועצת אישרה זאת מיידית, אף שהליך מינויו של ש' לא עבר שום שלב מהשלבים שהיועצת מתעקשת עליהם בחוות דעתה.

האישור המהיר הזה מעלה את החשד שהיועצת איננה מתעניינת רק בהליך המינוי אלא גם בתוכן שלו. היא רוצה שהמינוי יבוא מתוך השב"כ, ובשום פנים לא יהיה מינוי חיצוני. וזה כבר משהו שהוא חריגה מטרידה מסמכויות היועצת. שום חוק לא מעניק ליועצת גרם של סמכות על זהות המינויים בתפקידים ביטחוניים רגישים. ההתעלמות הכמעט שיטתית מלשון החוק משותפת לה וליצחק עמית. היו אלה השופטים כנפי־שטייניץ ושטיין שהזכירו לעותרים בדיון השבוע בבג"ץ, שיש גם חוק שצריך להתייחס אליו. נמתין לראות אם הצדדים יגיעו להסכמות בשבוע שנתן להם בג"ץ, ואם לא, מה תהיה ההכרעה.

סייג להצלחה

רבים שואלים כיצד קורה שסמוטריץ', עם ההישגים הבאמת מרשימים שלו ביהודה ושומרון, בעבודת הקבינט ובמשרד האוצר, מתקשה לעבור את אחוז החסימה ולהרחיב את בסיס התמיכה שלו במיינסטרים של הציונות הדתית.אירועי האלימות בבנימין יכולים להמחיש את הבעיה שהוא לא מטפל בה. השר לא הצליח להתאפק, ומיד בצאת השבת צייץ: "ירי חי של צה"ל נגד יהודים הוא חציית קו אדום אסורה ומסוכנת שראויה לבירור מעמיק ומסקנות אישיות".

אחרי יממה התפרסם התחקיר הצה"לי המלא, והתברר שמדובר בשני אירועים שונים לחלוטין. בראשון, סמוך למאחז המפונה בבעל־חצור, המג"ד אמנם התנהל בחוסר "מזג פיקודי" ובלי קור רוח, אולם אף אחד לא נפגע שם. הירי שממנו נפגע בן ה־14 התרחש שעות אחר כך, במרחק 6 קילומטרים, כשחבורת רעולי פנים טיפסה על המבתר ורגמה בסלעים סיור צה"לי שנסע בכביש. התגובה של החיילים תאמה בדיוק את ההוראות שהיה נותן כל מפקד ששיגר אי־פעם משימות כאלו באיו"ש.

סביר להניח שאם הייתה בפני סמוטריץ' התמונה המלאה, הוא לא היה מגיב כך. אבל האימפולסיביות שלו מפילה אותו שוב ושוב. היא מציגה אותו כמי שקשה לסמוך על שיקול הדעת שלו, וגרוע יותר - כפוליטיקאי שנלחם עם בן־גביר על הקיר שמימין לימין, ולא באמת מציע בשורה רחבה. הוא שר אוצר עם ארבעה מנדטים, שמזכיר קצת את בנט שהיה ראש ממשלה עם שישה מנדטים. אם הוא רוצה לגדול פוליטית הוא חייב ללמוד להאריך את הפתיל.