בעל־חצור הוא הגבוה שבהרי השומרון, 1,016 מטר מעל פני הים. מומחי תנ"ך בכירים סבורים שבפסגתו הובטח לאברהם אבינו "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך". ביום בהיר אפשר לראות ממנה את החרמון ואת שפלת החוף. ביום בהיר פחות כדאי לזכור שפעם נפתחה כאן מלחמת אחים: אבשלום בן דוד רצח את אחיו אמנון.

סמוך לפסגת ההר נאחזו לא מכבר חמישה־שישה צעירים. הם יכלו למצוא פורקן ציוני בנקודות מוסדרות או חצי מוסדרות באזור, החוות החקלאיות המפורסמות, אך למרבה הצער פועם בהם יצר אחר, הרפתקני, אנרכיסטי, הרסני. אין קשר ביניהם ובין מה שמקובל לכנות "נוער הגבעות", למעט הדמיון החזותי. כוחות הביטחון כבר פינו אותם בעבר כארבע פעמים מבעל־חצור. ביום רביעי שעבר הם התכתשו עם ערביי כפר מאלכ הסמוך אחרי שהזעיקו תגבורת. כוח צה"ל שחש לאזור הותקף ביריות ובאבנים על ידי פלסטינים, חיסל שלושה מחבלים ופצע תשעה. צפירות האמבולנסים של הסהר האדום, אני יכול להעיד כתושב האזור, הדהדו בבנימין במשך שעה ארוכה.  

יומיים אחר כך, קצת אחרי כניסת השבת, התפנה כוח מג"ב מהמאחז הבלתי מורשה בהר. הוא נכח שם לקראת סוף השבוע כדי לוודא שהצעירים האנרכיסטים לא חוזרים אליו, אך הניח לתומו שלא יחזרו בשבת. בכל זאת, מדובר בחבורה עם מחויבות הלכתית לכאורה: כיפות ענק, ציציות בחוץ ופאות. אומנם בנסיבות מסוימות יש היתר לחלל שבת לצורכי התיישבות, עסקי קש ותבן בלשון התלמוד, אך נסיבות האירוע היו שונות. בניגוד לפרסומים, שום פלסטיני לא ניסה לחדור בליל שבת לשטח המאחז. ובכל מקרה, עוד לא הוסמך כאן הרב שהתיר לחלל שבת כדי ליידות אבנים בחיילי צה"ל או לפנצ'ר ג'יפ צבאי, אפילו אם המג"ד שלהם דיבר מאוד לא יפה. בשום מקום במרחבי הפסיקה אין היתר להצית – לא בימות החול ולא בשבת – מכונית אזרחית של קצין בחיל האוויר, שמטעמי ביטחון הוחנתה ליד כוכב השחר. מה הוא עשה להם? 

ובאשר למג"ד, האיש התחתן רק לפני שבועיים וחצי, ואף על פי כן המשיך בשירות המילואים הארוך שלו, כמו מילואימניקים מסורים רבים בגזרה ובגזרות אחרות. יש משהו מטריף בכך שהוא בכלל נאלץ להתעסק עם אירוע שכזה בעיצומה של פעילות בט"ש מול הטרור הפלסטיני באזור, ועוד בליל שבת, פחות משבוע אחרי הפסקת האש בחזית איראן. לא פלא שאיבד קצת עשתונות מול חבורת מחללי השבת ושם השמיים, אשר הזעיקה מיד את יחידות המילואים שלה, כדי שגם הם יחללו, מי ברגל ומי ברכב.

אף על פי כן, בהודעות הרשמיות שדוברי ימין פרסמו במוצאי שבת, בלי בדיקת עובדות מדוקדקת, הייתה התנפלות דווקא על המג"ד; התנפלות פחדנית, תסלחו לי, כפוית טובה, צבועה, מתוך איזושהי תחושת הוקרה תמוהה לפועלם החלוצי כביכול של הפורעים. הרי כל פרנסי ההתיישבות הממוסדת ביו"ש יאמרו לכם שאין באמת צורך במאחז הנ"ל בבעל־חצור. להפך, הוא פוגע בתנופת ההיאחזות הכללית באזור.

הכתובת המשנית של הביקורת מימין במוצ"ש הייתה דובר צה"ל: אבוי, הוא לא הזכיר בהודעה הראשונית שלו את הנער שנפגע מאש חיה. אבל ממתי מועצת יש"ע מופקדת על אמינות דו"ץ? האם לא היה דחוף יותר לברר מה עושה נער עברי בן 14 על מבתרי בנימין?

אגב, גם דו"ץ הוא מתנחל, אומנם לא בעומק השטח, ובכל זאת מתנחל, תושב מטה בנימין אפילו. אין כמובן סתירה בין העובדה הגיאו־אידיאולוגית הזו ובין התייחסותו לאירוע. אפשר להיות מתנחל גמור ובה בעת להתחלחל מהמעללים האלימים של הצעירים הנ"ל. עובדה: חלק גדול מהחיילים בגדוד שהותקף מגיעים אף הם מההתיישבות. מותר לרמוס את כבודם? 

ברוך השם, הנער שנורה הרחק מזירת ההתנגשות בבעל־חצור לא נפצע קשה. יש מקום לחשוד שהוא השתתף במארב האבנים לחיילים, ניסיון רצח למעשה. המתנחלים עצמם הלא טוענים תמיד שדין אבן כדין אש מנשק קל. כלומר, שחיילי צה"ל אמורים לירות לצורך הגנה עצמית גם במיידי אבנים. האם מהיום והלאה מועצת יש"ע תדרוש שכוחותינו יירו בפורעים רעולי פנים רק אחרי שיוודאו כי לא מדובר בקטינים או ביהודים? יידוי אבנים כבר אינו תופעה כה חמורה וקטלנית?

אפילו במד"א לא הבינו תחילה שהקטין היהודי נפגע מקליע. לפי תחקיר צה"ל, כדור ספוג אחד ויחיד נורה במהלך האירוע בבעל־חצור שבו המג"ד והסמח"ט הותקפו פיזית וגודפו, לא אש חיה. "לכן כולנו חשבנו בהתחלה שהנער נפצע מכדור ספוג", הסבירו לי בצה"ל את הכשל בהודעת הדובר בשבת. גרסאותיהם של סנגורי הצעירים למיניהם אינן סותרות את ההסבר הזה. הם נעלבו עמוקות שהתקשורת שוב מכלילה את כל יושבי הגבעות, אך תוך כדי כך הכלילו בעצמם. הרושם שעלה מדבריהם אמר שכל צעירי הגבעות עסוקים כאיש אחד במצוות יישוב הארץ, הן אלה שרועים צאן בחוות או קוצרים חיטה והן אלה שפיתחו תחביבי השתוללות ביישובים ערביים וחיכוך עם חיילי צה"ל. רק כשהמ"מ היורה בדרך אלון שמע קללות בעברית, הוא הבין שרעולי הפנים יהודים. עד אז לא עלה בדעתו שבני עמו ירגמו רכב צבאי בליל שבת קודש.

ביום ראשון, כידוע, התרחשה גם חרפת ההצתה של המתקן הצבאי המסווג ליד בית־אל. פה כבר לא היה מג"ד שאפשר להאשים או שק חבטות אחר בלשכת אלוף הפיקוד. פתאום הימין כולו גינה, בלי אבל ובלי חבל. טוב מאוחר מלעולם לא, רק חבל שכל כך מאוחר. בהתייעצויות רמות דרג בתחילת השבוע חיווה גורם אופטימי את דעתו שמעז יצא מתוק. ראשי ההתיישבות ושליחי המפעל בכנסת ובממשלה מבינים עכשיו שככה אי אפשר להמשיך, פשוט אי אפשר.

תופעת השוליים שנחשפה בשבת בבעל־חצור ובמבואות בית־אל טעונה טיפול קפדני של שלטון החוק ושל רשויות הרווחה. כמובן, היא גם טעונה טיפול חינוכי מצד הסביבה הבוגרת: במקום להחניף לצעירים המשתוללים ולתת להם תחושה שהם ממשיכי הדרך של סבסטיה, מוכרחים להבהיר להם נחרצות שהם אסון למפעל. לא יזיק גם לשלוח לכבוד שבת זר פרחים למג"ד ולפקודיו, לצד פתק קטן: סליחה.