לא הוקפצתי למילואים עם פרוץ מבצע 'עם כלביא' באותו יום שישי לפנות בוקר. זה כנראה קשור לעובדה שרק כמה ימים לפני כן הגדוד שלנו סיים למעלה מחודשיים של "תעסוקה ארטילרית" בצו 8 בגבול הצפון. מאות חיילי מילואים שכבר עשו עד אז 198 ימי מילואים מאז ה-7 באוקטובר ובכל זאת התייצבו לעוד סבב של כמעט 70 ימי מילואים נוספים. בסך הכל למעלה מ-260 יום. אז כנראה שמישהו שם למעלה הבין שאי אפשר יהיה לגייס ב-13 ביוני חיילים שרק השתחררו ב-9 ביוני. מי שכן גויסו הם חיילי אחד הגדודים הנוספים בחטיבה, שהשתחררו ממילואים דומים בחודש אפריל (אחרי שגם הם צברו כבר למעלה מ-250 ימי מילואים מאז החלה המלחמה). הם, כנראה כך חשב אותו גורם עלום באגף המבצעים במטכ"ל, כבר התאוששו בבית במשך חודשיים ונכונים להצטרף רעננים למשימה החדשה, במסגרת מבצע "עם כלביא".
אני, בניגוד למרבית חיילי הגדוד שלנו, לא זומנתי לתעסוקה המבצעית בצפון, מסיבות שקשורות ל(אי) נחיצותו של התפקיד שלי בתעסוקה מהסוג הזה. לכן, כאשר הגיעה הבקשה לתגבר את הגדוד שכן גויס, חשתי חובה להיענות לה. כך קרה, שלראשונה מאז התחלתי את שירות המילואים שלי, אי שם לפני למעלה מעשרים שנה, יצא לי לעשות מילואים לא עם היחידה "שלי". כן, אני יודע שיש כאן בין חברי כאלו שממקבלים מילואים ב- 3-4 גדודים שונים ומתנדבים ללא הרף. אני לא כזה. על אף שעברתי את גיל הפטור, כך שלמעשה אני מתנדב, בבסיס אני חייל פשוט. בא למילואים כשקוראים לו, ושמח מאוד כשלא קוראים לו. הפעם חשתי שאני לא יכול לשבת בבית כשזקוקים לי, ונעניתי לקריאה אף שלא היתה מלווה בצו אישי. וכך מצאתי את עצמי נוטל חלק זעיר, מיקרוסקופי ממש, במבצע "עם כלביא".
להיות מתנדב מסופח זו חוויה שיכולה להיות מורכבת מאוד. לשמחתי היא התבררה כהרבה יותר טובה משיכולתי לצפות, כי "נפלתי" על סוללה נחמדה מאוד ועל צוות מדהים של אנשים נפלאים. תוך ימים ספורים הרגשתי כמעט כמו "בבית" מבחינה צבאית. כל כך השתלבתי, עד שבשבוע השני של המבצע כבר הופקדה בידי (כמעט במקרה) המשימה של סידור רשימת ההאזנות והשמירות הצוותית. על הדרך זכיתי לחזור, לראשונה מזה למעלה מעשור, למקצוע הצבאי המקורי שלי מהסדיר, תותחן דוהר.
הכי מעניין
תותח של צה"ל בגבול עם לבנון. | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90
כאשר הצטרפתי לראשונה למערך המילואים, אי אז בעשור הראשון של המילניום עוד לפני מלחמת לבנון השניה, גיליתי ששונמכנו. אחרי שבסדיר שירתנו על תומ"ת 'דוהר', במילואים שובצתי לגדוד של תומ"תים מסוג 'רוכב'. בגדול - מדובר בטכנולוגיה של שנות ה-60 של המאה הקודמת. השנים על ה'רוכב' היו מלמדות ומאתגרות, ומה אתם יודעים? במלחמת לבנון השניה גילינו שבהחלט אפשר לירות וגם לפגוע גם כשהטכנולוגיה היא מימי מלחמת וייטנאם. ועדיין, חייבים מתישהו לצעוד עם הקדמה ולהתקדם, וכך יום אחד נסגר הגדוד שלנו וצורפנו לגדוד שכן ששודרג לתומ"תים מדור ה'דוהר'. דא עקא שעבדכם, יחד עם עוד כמה חברים, נשלח בשלב הזה למחלקת הסיור של הגדוד, לשמש בה נהג נגמ"ש. מחלקת סיור שאליה אני משתייך עד היום. וכך קרה שרק במלחמת "עם כלביא" זכיתי לראשונה מאז הסדיר לחזור למקצוע הצבאי המקורי שלי, תותחן דוהר. ואם להיות מדויקים אפילו יותר, למס' 5 (או מחס"ס בלשונם של הצעירים של ימינו).
אבל אם נרים את הראש מעט מעל החוויה האישית שלי, נגלה תמונה הרבה יותר מדאיגה. הגדוד שאליו הצטרפתי באמת היה זקוק לתגבור דרמטי. בסופו של דבר לא נכנסנו ללחימה ושבועיים בדיוק אחרי פרוץ המבצע שוחררנו, אבל אם היינו נדרשים להיכנס למצב של לחימה בעצימות גבוהה האתגר היה לא פשוט בכלל. מתברר שאחרי למעלה מ-250 ימי מילואים בתוך שנה ושמונה חודשים הרבה מאוד חיילים פשוט מתקשים להתייצב.
הם לא משתמטים ולא סרבנים, הם פשוט לא יכולים. לפעמים זה העסק שכבר נמצא על סף התפרקות טוטאלית, לפעמים זה התא המשפחתי שכבר לא מסוגל לספוג עוד תקופת היעדרות ולעיתים זהו הבוס בעבודה שרומז כבר פחות בעדינות שיש גבול לגמישות שהוא יכול לגלות. אז יש מי שנושכים שפתיים ומתייצבים בכל זאת, אבל יש גם כאלו שכבר באמת לא יכולים יותר לבוא, והשורות הולכות ומתדלדלות. מצבו של מערך המילואים, וזאת יוכל לומר לכם כל מילואימניק שתשוחחו אתו, מורכב מאוד. אחוזי ההתייצבות בצניחה חדה, וההזנה של משתחררים טריים מתעכבת בגלל ניסיונות למצות עוד ועוד את הכוח ביחידות הסדירות. השמיכה קצרה מדי על גודל המשימה, ומאיזה צד שלא מושכים נותר צד אחר חשוף. אני לא מתרשם שמקבלי ההחלטות מבינים עד כמה המשבר בשטח דרמטי.
כאן צריך להעיר שכדי להתמודד עם המצב המורכב הזה צה"ל מעניק יציאות מרווחות למילואימניקים שמבצעים תקופות שירות ארוכות. בין השורות אני מבין שיש כל מיני טענות נגד המצב הזה, בין היתר מצד גורמים באוצר שטוענים ל"בזבוז" של ימי מילואים. אני לא יכול להסביר כמה מרתיחה אותי הטענה הזו. נכון, ריווח הימ"מים מאפשר למילואימניקים רבים לעשות כמה שקלים "מהצד" או לראות מדי פעם קצת יותר את האישה והילדים. כל אחד והצורך הדוחק הקריטי במקום שבו הוא ומשפחתו נמצאים. זה לא לוקסוס. זו הטקטיקה היחידה שבזכותה המערך הזה עוד איכשהו מחזיק מעמד ולא קורס והגדודים מצליחים לשמור על המסגרות האורגניות שלהם "בחיים". כל ניסיון להדק את משמעת ימי המילואים אצל החיילים ביחידות הקדמיות, אלו שמשרתים רחוק מהבית ולא רק קופצים לבסיס למשמרות כמו חיילים עורפיים או כל מיני מסגרות הגנה מרחבית למיניהן, עלול להסתיים רע מאוד.
אבל חשוב שלא תצאו מהפוסט הזה במצב רוח מדוכדך, ממש לא. הסבב הנוכחי היה קצר מאוד אבל גם קשה מאוד, כי היינו ממש זרוקים בשטח, אבל גם היינו ממש מובטלים, מסיבה טובה. לא סתם טובה - מצוינת. אם מישהו היה מספר לכם, רק לפני שנה, שמדינת ישראל תצא למבצע נגד מתקני הגרעין באיראן וחיזבאללה וכל יתר ארגוני הגרילה הפרו איראניים במרחב לא יעזו אפילו לירות רקטה אחת לעבר שטח ישראל, הייתם משוכנעים שהוא הוזה. אבל עיננו ראו זאת ולא זר. קשה בכלל להאמין שכל האסטרטגיה האיראנית, חגורת האש האימתנית, פשוט קרסה בשנה האחרונה. למען האמת, ישראל אולי היתה אפילו קצת שמחה שחיזבאללה היה נותן לה תירוץ כדי להעמיק ולהגביר את הפגיעה בו. אלא שארגון הטרור הלבנוני-שיעי כנראה חבול ומרוסק כל כך, שאפילו הנחיה מפורשת שקיבל מהנהגת המשטר בטהרן לא הביאה אותו לצאת לעזרתו. קשה להסביר למי שלא מכיר את המצב בצפון כמה דרמטי המהפך שקרה פה. עד כמה קריסת האסטרטגיה האיראנית שינתה את תמונת המציאות. ימים שלמים ישבו בחום ובשמש הקופחת, בכוננות דרוכה למקרה שחיזבאללה יחליט לעשות את הטעות ולתקוף אותנו, אבל הוא פשוט לא העז.
אבל זה לא רק חיזבאללה שחטף מישראל וכעת חושש מאוד לצאת למערכה נוספת. האתגרים הביטחוניים הפנימיים שבפניהם אנחנו ניצבים הם דרמטיים ודורשים הכרעות קשות, אך אסטרטגית מעמדנו במזרח התיכון כבר שנים לא היה טוב כל כך. המכה שהנחיתה ישראל על המעצמה האזורית שנחשבה לחזקה מכולן מעמידה אותה היום במקום שונה לחלוטין מנקודת השפל שבה היינו ב-7 באוקטובר 2023. האסון של טבח שמחת תורה היה נורא, והפגיעה האסטרטגית שהוא הסב למדינת ישראל העמידה אותה למשך רגע ארוך וקריטי מאוד בסכנה קיומית של ממש. אך בחלוף שנה ושמונה חודשים הצליחה מדינת ישראל לחזור למעמדה כמדינה מובילה שמשדרת לסביבתה עוצמה צבאית, נחישות מדינית, וכושר התאוששות ועמידה שאפילו אנחנו לא בהכרח האמנו שיש לה. אסור לזלזל בהישג הזה ולהתייחס אליו כמובן מאליו, ממש כפי שאסור להדחיק ולו לשניה את האתגרים שבפניהם אנחנו עומדים והסכנות הלא פשוטות שמונחות לפתחנו. צריך להכיר במהפך הזה ולמנף אותו בכל הגזרות להמשך ייצוב מעמדנו בשכונה הסבוכה והמדממת שבה אנחנו חיים, כמו גם במעגלים בינלאומיים רחבים יותר שבהם עדיין מדינת ישראל ניצבת בפני סכנות דרמטיות מאוד.