גם אם יתברר שמבצע "עם כלביא" לא השבית לחלוטין את פרויקט הגרעין האיראני, הצלחתו הפנומנלית היא קודם כול בעצם האומץ לקיימו; במודיעין ובביצוע המדויקים באופן מופלא; בהישגים העצומים שהושגו בתוך 12 ימים בלבד, וגם בכך ששום טייס או איש מודיעין ישראלי לא נהרג או נפל בשבי. זהו הישג כביר למוסד ולחיל האוויר, אבל בוודאי גם לראש הממשלה נתניהו, האחראי העליון למבצע, וגם לשותפו הנחבא אל הכלים השר רון דרמר, שרקם עם נתניהו את המעטפת המדינית החיונית למבצע המורכב.

כמי שביקר בשנים האחרונות בעקביות ובחריפות את נתניהו, צריך לומר שהמלחמה שיקפה הפעם את מגוון סגולותיו: היכרות ממושכת ומעמיקה עם הזירה הבינלאומית, קור רוח, ותכונת הזהירות, שלא פעם שותפים בימין מתחו עליה ביקורת. כל אלה אִפשרו לו להביא לשיא את מפעל חייו במאבק מול האיום האיראני בכלל והאיום הגרעיני בפרט.

המבצע גם מאיר באור חדש שתי החלטות עקרוניות של נתניהו, שבזמן אמת נמתחה עליהן ביקורת קשה. הראשונה היא התייצבותו נגד ההסכם המקורי שנחתם עם איראן, ושכנוע הנשיא טראמפ לבטל את השתתפותה של ארה"ב בהסכם. הביקורת נגדו בעניין הזה מתעלמת מכך שאת היציאה מההסכם החליפו סנקציות קשות שהטילה ארה"ב על איראן. באופן תיאורטי, ייתכן שאילו גם מבקריו של טראמפ באירופה היו מצטרפים לסנקציות האלה, ולחלופין אם הסנקציות היו נמשכות גם בזמן ממשל ביידן, אולי הן היו מצליחות לכופף את האיראנים מבעוד מועד.

תיתכן כמובן גם האפשרות האחרת: שכולנו, לא רק נתניהו, אימצנו את חוסר ההבנה המערבי ביחס לתנועות פונדמנטליסטיות: לא את כולם אפשר לקנות בכסף. במובן הזה, הטעות של נתניהו בשידול טראמפ להחליף הסכם בסנקציות נובעת מאותה טעות שגרמה להאמין שגם חמאס יהפוך לפודל חביב אם יזכה לשפע של הטבות חומריות. מול איראן נסתם השפע ומול חמאס הוא ניתן בגדול, אבל שורש הטעות זהה.

ההחלטה העקרונית השנייה של נתניהו היא התעקשותו לאחוז בקרנות השלטון גם במחיר פגיעה באינטרסים לאומיים חשובים – ובכלל זה בחירתו לאפשר למפלגות החרדיות להטיל וטו על גיוס בוחריהן, ולאפשר למפלגות ימין להטיל וטו על עסקת חטופים וסיום המלחמה בעזה (לפי התנהלותו בעבר, נתניהו עצמו היה מגיע מזמן לעסקה כזו). למען הסר ספק, גם היום צריך לשפוט את נתניהו לחומרה על ההתנהלות הזו, אבל בדיעבד אפשר להבין – לפחות בראייתו העצמית – את ההתעקשות המשיחית להחזיק בשלטון, כאילו רק הוא מסוגל להביא את ישראל לחוף מבטחים.

אלא שכעת התירוץ נגמר. עכשיו באמת אין שום הצדקה לפגוע באינטרסים לאומיים בשם מפעל החיים של חסימת הגרעין האיראני. נישא על גבי הפופולריות המחודשת והגואה שלו בעקבות המלחמה, נתניהו צריך להוביל גם לתיקון המחירים שגבה מאיתנו כדי שיצליח למצות את שליחותו ההיסטורית. הגיע הזמן לסיים את המלחמה בעזה בעסקת חטופים מלאה ובעסקה בינלאומית שתכלול גם את התניית שיקומה של עזה בהחלפת שלטון חמאס, ויצירת ברית של הכוחות הרבים באזור המעוניינים במזרח תיכון חדש: כזה שמתמקד בשגשוג כלכלי ולא בפונדמנטליזם דתי.

לאחר כל אלה יגיע הפרויקט הפנים־ישראלי המרכזי: שיקומה של החברה הישראלית מנזקי העידן הארוך של נתניהו, מנזקי הקיטוב בין ביביסטים לרל"ביסטים, ומנזקי המעבר מפוליטיקה של רעיונות לפוליטיקת זהויות. את הפרויקט הזה נתניהו לא יוכל להוביל. את האיש שנוהג כל הזמן להשוות את עצמו לדוד בן־גוריון (רק לאחרונה אמר ש"בן־גוריון הקים את המדינה, ואני הבטחתי את קיומה") נצטרך להחליף בלוי אשכול חדש: רטוריקן פחות מלהיב, אולי אפילו מגמגם לפעמים, אבל קשוב גם לשאלות הפנים של החברה הישראלית ולא רק לעסקי החוץ והביטחון.

נתניהו ודאי זוכר שגם גיבורו הנערץ, וינסטון צ'רצ'יל, ספג השפלה מצלצלת כשהודח מהשלטון זמן קצר בלבד לאחר מלחמת העולם השנייה, משום שהבוחרים שהעריצו את מנהיגותו במלחמה לא חשבו שהוא האיש המתאים להוביל את השיקום האזרחי. כדאי אפוא לנתניהו להקדים את האפשרות הזו, ולפרוש בשיא מיוזמתו.