בעידן המודל העסקי־דיגיטלי, שעניינו עידוד פילוג והקצנה, גם בישראל המילה הכתובה הפכה לכלי נשק. "שופר", "גזען", "בוגד", "אוכל מוות" ועוד הפכו לחלק מהשיח התדיר.

זאת אף שישראל מתמודדת, בחזית השמינית שלה, מול דעת קהל עולמית שמצדיקה כוונות השמדה לישראל. קמפיינים פוליטיים, רשתות חברתיות, עיתונות כתובה ושיחות רחוב הופכים לתחמושת ביד האנטי־ישראלים, שמעוותים משמעות, מגדירים את ישראל מחדש ומשחיזים מילים אלי קרב, לייק ושיתוף.

אלה מתרחשים בהצטלבות עם תהליך רב שנים שאימץ תעמולה סובייטית בדבר "הציונות כגזענות", ושהפך את ישראל ל"מדינת אפרטהייד". הוא הושיב את ישראל על ספסל הנאשמים באשמת רצח עם, בעודה מגינה על עצמה מפני כוונה מוצהרת להשמידה במלחמה רב־זירתית. התהליך הזה חימש נגד ישראל מוסדות בינלאומיים ותשתיות שהוקמו כדי לממש את ההבטחה "לעולם לא עוד", תוך הקרסתם והפיכתם לאות מתה, באופן שמעצים את מחוללי פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות ויוצר מציאות של "לעולם עוד ועוד".

בנוסף לאתגרים הייחודיים לה, ישראל כמדינה דמוקרטית חווה את החולאים הפוגעים בחירות. גורמים עוינים מזהים את עוצמות הדמוקרטיה כחולשות המאפשרות להקריס את יסודותיה מבפנים. הטרור הרצחני זורע פחד, אי אמון וייאוש, ומעיב גם על הערבות ההדדית, האמון והתקווה המשותפת שהחזיקו את העם היהודי במשך אלפי שנות גירוש ורדיפה. וזה קורה דווקא לאחר שיבת העם למולדתו ההיסטורית.

מי שסברו שהאנטישמיות מתה באושוויץ, נחשפו למאבק ממושך של דמוניזציה ודה־לגיטימציה לישראל, ולהחלת סטנדרטים כפולים עליה - מנגנון שאִפשר לשנאה העתיקה לייצר זנים מודרניים כמו האנטי־ציונות. זהו זן מדבק ומסוכן, ששולל את זכות קיומם של היהודים במשפחת העמים.

והנה, כפי שדור אריות ולביאות קם ומתגבר, מהווה דוגמה ומופת בכל חזיתותיה של מלחמה קיומית משתוללת, כך הוא דוהר אל עבר התופת ומתייצב במלוא תפארתו גם בחזית הזאת. הוא מבקש להתעלות לרגע הזה ביחד, בשיח מכבד – בטנק, בבור, בתא הטייס, בשטח, ברשת, בכיתת הלימוד. בחזית אזרחית מרהיבה של צעירים מלאי עוז וענווה, הם מתגייסים לחקלאות, לאיסוף ציוד, לפינוי הריסות, להשמשת מקלטים – לכל דבר שדרוש. הם רצים לכיוון האש – יחד. הם נזהרים במילותיהם, לא בשם מילים ריקות אלא מתוך אחריות למשמעותן. הם מבקשים מדור המדבר שלנו לחדש את התקווה שדורשת את התייצבותנו יחד.

אלה בני דור התקומה, שמבין בכל נימי נפשו את הרגע ההיסטורי שמחייב להתעלות מעל להבדלים ולראות את הטוב המשותף, ולא להשתמש בו כדי להפריד ולמשול.

זהו דור של אריות ולביאות שקם ומתגבר, ומזכיר בעצם הווייתו שזו לא רק תקוותנו אלא גם מחויבותנו, לייצר חלופה שמוקיעה את השיח המעצים פילוג והקצנה. דור שלקח אחריות מאל"ף עד תי"ו: אח, אחר, אחרי, אחריו, אחריות. דור שמצפה להנהגה מדינית, צבאית, תקשורתית, משפטית ורוחנית שתהיה ראויה להקרבת כל היקר להם, לבניית הקומה הבאה בנס מדינת ישראל בת ה־77.

כעת הציפייה היא שמה שברור בעת מלחמה קיומית משתוללת, ייוותר בהיר גם עם סיומה. התקווה היא להנהגה ראויה לקורבנם, שמשתמשת במילים על פי משמעותן. והתפילה היא ש"איך שלא נפנה לראות", תמיד יחד נרצה להיות.

ח"כ לשעבר מיכל קוטלר־וונש היא השליחה המיוחדת של מדינת ישראל למאבק באנטישמיות