עד מלחמת לבנון הראשונה ב־1982, כוחות היבשה נתנו את המענה המרכזי לשלל האיומים על מדינת ישראל. אותה מלחמה יצרה נקודת מפנה: צה"ל נמנע ככל האפשר מהפעלת כוחות תמרון יבשתיים, ונשען בעיקר על כוח אווירי ואש מנגד. הנטייה לאש מהאוויר קיבלה ביטוי בתוכנית בניין הכוח של צה"ל, שמעניקה יתרון מובהק לחיל האוויר ולהשמדת אויב מרחוק, על פני זרוע היבשה.

שנות התשעים הביאו לשינוי דרמטי נוסף, עם התגבשותה של תפיסת ניהול הלחימה שהתבססה על הכרעה מרחוק על פני שימוש בכוחות קרקעיים, זאת על רקע ירידה הדרגתית ברמת האיומים בעצימות גבוהה נגד מדינת ישראל. בשנים הללו התגבשה פרדיגמה שבסיסה נשען על סבבי לחימה מול אויב שאינו מדינתי, חיזבאללה וחמאס, במטרה להרתיעם מביצוע פעולות טרור או שיגור רקטות וטילים. המחישו זאת היטב מבצעים כמו דין וחשבון וענבי זעם בלבנון, והסבבים ברצועת עזה: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן ושומר החומות.

למעשה, פרדיגמת הסבבים הקצרים סיפקה לנו שקט זמני ומתעתע, והביאה אותנו לעברי פי פחת ב־7 באוקטובר 2023. התעוררנו למציאות של איום קיומי מצד ציר הרשע השיעי, הכולל טבעת אש ואיראן סף־גרעינית. זו הייתה התוצאה של עשרות שנות הכלה, הבלגה והיעדר הכרעה.

מבצע הגבורה הנועז לגדיעת ראש הנחש האיראני גרם לעם ישראל להתרוממות הרוח ולגאווה יהודית גדולה. המלחמה מעידה על חשיבותם של חיל האוויר והמודיעין האיכותי של צה"ל, אולם גם על הצורך החיוני בכוחות היבשה. לאמיתו של דבר, התמרון היבשתי בעזה ובלבנון סימן תפנית אסטרטגית ששברה את ציר הרשע האיראני שנבנה לאורך עשרות שנים. הכניסה הקרקעית ריסקה את צבאות הטרור חיזבאללה וחמאס, ובכך גם מחתה את תיאוריית "קורי העכביש" של נסראללה: ישראל מוכנה להילחם, לשלם מחירים כואבים, להכריע ולהשיב לעצמה את ההרתעה. התמרון הקרקעי שידר מסר לאויבינו ולעולם כולו: לא נשלים עוד עם איום צבאי מוחשי בגבולנו.

כאמור, האתוס ההתקפי של צה"ל נבנה על פעילות קרקעית בעורף האויב. למרבה הצער, מאז הנסיגות מלבנון ומעזה הוא נשחק עד דק. הגישה ההתקפית הזו, שקידש בן־גוריון, מתכתבת עם "פרדוקס הביטחון" שהתריע עליו הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי. לפי הפרדוקס הזה, תחושת השקט המתעתעת והיציבות הביטחונית מובילות להפחתת המוכנות הצבאית. זהו מצג שווא מתעתע, שכן רק בזכות פעילות מבצעית עצימה ו"תחזוק שרירי הצבא" אפשר "להתאגרף ולנצח ביום פקודה".

ההימנעות מהפעלת כוחות היבשה וצמצומם, וההישענות המוגזמת על הטכנולוגיה, פגעו קשות בהרתעה הישראלית ערב המלחמה. היעדר חתירה למגע ויוזמה בתוך שטח האויב שידרו לאויב שאנו מפחדים להילחם. מלחמת חרבות ברזל סימנה שינוי גישה: חזרה ליוזמה ולהכתבת המציאות בשטח. ההגנה הכי טובה היא התקפה.

בזמן שהציבור הישראלי מביט בהשתאות בהישגים הפנומנליים של צה"ל וגופי המודיעין בחיסול יכולות הגרעין והטילים של משטר האייתוללות, המציאות בצפון מטרידה. חיזבאללה מנסה להתארגן מחדש. לפיכך, על הקצונה הבכירה ועל מקבלי ההחלטות להפנים: תם עידן ההכלה, סבבי ההרתעה וההסדרים. התוצאה לא תיקבע באולפנים ובמטוסים, אלא בשטח ועם מגפיים על הקרקע.

מלחמת חרבות ברזל הוכיחה כי לא האש מרחוק היא ששברה את הציר השיעי וסללה למטוסינו את הדרך לטהרן אלא התמרון הקרקעי בעומק האויב, שיצר מציאות ביטחונית חדשה, טובה ויציבה יותר. רק נוכחות מתמשכת ופעולות יזומות בעורף האויב ימנעו את התחמשותו מחדש, יגדעו אותו מהשורש, ויבטיחו שלא יתעצם שוב לאיום קיומי על גבולותינו.  

רס"מ במיל' משה ראובני הוא חבר תנועת הביטחוניסטים, מרצה לפוליטיקה, ביטחון והמזרח התיכון, ולוחם מילואים בצנחנים