רגע אחרי שהצביעו בעד היציאה למלחמת "עם כלביא" מול איראן, נותרו חברי הקבינט חסרי מעש. הם כבר שמעו את הסקירות, מסכי ענק הבהירו להם את פרטי המבצע, את מטרותיו והכוחות השותפים להוצאתו לפועל, את הסיכונים הלא קטנים שטמונים בחובו, וגם את החששות מהמחירים האדירים שמדינת ישראל ואזרחיה עלולים לשלם. הפעם הכול הוצב בפניהם באופן החד ביותר, כך שאם משהו ישתבש אף אחד לא יוכל לומר "לא ידעתי". אלא שברגע שההצבעה הסתיימה, כל אנשי הביצוע נעלמו מהחדר כדי לתפעל את האופרציה, וחברי הקבינט נותרו לבד בחדר. לצאת משם לא התאפשר להם, כדי שהידיעה לא תודלף ואפקט ההפתעה ייפגע. בחדר עצמו לא נותר לשרים יותר מדי מה לעשות, אז הם פשוט נותרו לשבת.

השר יצחק וסרלאוף היה הראשון להתעשת, והחל לקרוא תהילים. השרה אורית סטרוק, שתמיד חושבת בגדול, לקחה את זה צעד קדימה: היא ביקשה ממזכיר הממשלה יוסי פוקס להביא ספרי תהילים לכולם, כדי לחלק את הספר כך שהשרים ישלימו יחד את קריאת כל פרקיו.

כמה שעות קודם לישיבת הקבינט, כך התגלה עשרה ימים לאחר מכן, ראש הממשלה נתניהו – שבליבו כבר קיבל את ההחלטה על התקיפה – הגיע באופן מיוחד לכותל המערבי כדי להתפלל להצלחת המבצע, ואף הטמין בכותל פתק שבו כתב: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". עשרה ימים לאחר מכן, בבוקר שאחרי התקיפה האמריקנית באיראן, חזר נתניהו לכותל, חשף את המידע על הביקור הקודם שם, ואמר כי הפעם הגיע לשאת תפילת הודיה ולברך את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

על תופעת התחזקות האמונה היהודית שמענו לא מעט מאז תחילת המלחמה. היקף הביקוש מצד חיילים לציציות צבאיות הגיע לכך שבבתי כנסת בכל הארץ אנשים קשרו ציציות כדי לענות על הדרישה. דוכני הנחת התפילין פרחו, ולצדם אירועי הפרשות חלה והכנסות ספרי תורה לזכות שחרורם של החטופים. "פאץ' משיח" הפך למבוקש בקרב חיילים רבים, שהדביקו אותו למדים הטקטיים באינספור יחידות שדה.

לא מזמן שמעתי במילואים שיחה חברית בין קצין חילוני מבוגר לקצינה מסורתית צעירה. על כוס קפה בהפוגה באמצע משמרת, הוא ניסה להבין מדוע היא הולכת עם "פאץ' משיח", ומה הוא בדיוק מבטא מבחינתה – שפתאום יגיע איזה כוח עליון שיפתור את כל הבעיות שלנו? היא הרי בעצמה פועלת לצידו במילואים, ולא מחכה שמישהו מלמעלה יעשה קסם ויציל אותנו. אם להודות על האמת, היא לא ממש מצאה את המילים. "אתה לא אדם מאמין, אתה לא תבין", אמרה לבסוף.

ייתכן שיש מי שכן היו מצליחים להסביר את הדברים גם לאדם חילוני, אבל מה שברור הוא שהאדם המאמין לא רואה סתירה בין הצורך לפעול בכל כוחו להגשמת מטרותיו, ובין נשיאת העיניים לבורא עולם שישלח הצלחה במעשה ידיו. אחת מתפיסות הבסיס של האמונה – בטח זו של הציונות הדתית, אבל גם זו המסורתית – היא שההשתדלות המעשית והתפילה לעזרת ההשגחה לא רק הולכות יד ביד, אלא שזו לא יכולה בלי זו.

נראה שדור הניצחון הוא גם דור האמונה. הוא לא בהכרח מקפיד על כל תרי"ג מצוות או משתתף בכל תפילה בבית הכנסת, אבל הוא גם לא מוכן להשאיר את האמונה שלו בבית או בבית הכנסת. הוא נושא אותה איתו בגאווה בכל מקום אליו הוא הולך. וכשזו התפיסה בקרב הציבור, הדברים באים לידי ביטוי גם בהנהגה. ברגעים ההיסטוריים של פתיחת המלחמה נגד איראן, בזמן שבחורינו המצוינים הוציאו לפועל את אחד המהלכים הצבאיים המתוחכמים והמורכבים ביותר, חברי פורום השרים הבכיר ביותר בישראל ישבו בחדר והתפללו, ומזכיר הממשלה אף הקריא את תפילה לשלום חיילי צה"ל. מנהיג המדינה הלך לפני כן להתפלל על הצלחת המבצע, ואחרי כן להודות על הצלחתו. אלה סצנות בלתי נתפסות, שיהודים חלמו לראות במשך דורות.

הידיעה שאי אפשר בלי שנפעל בעולם בעצמנו, לצד ההבנה שלא הכול בזכותנו, מבטיחה מצב נפשי של ענווה. אם השבוע השוו את הישגי מלחמת 12 הימים למלחמת ששת הימים, הנה תיקון למלחמה ההיא: לא כוחי ועוצם ידי, אלא בעזרת השם נילחם וננצח.