“וְאֻמָּה תַעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת... לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי”, כתב נתן אלתרמן בשלהי 1947, מילים מדויקות גם לימינו אנו. נס גדול לעם קרוע לב. בעינינו זכינו לראות נס הצלה מאיום השמדה קיומי. מרגע שהסתיימה המערכה הקצרה מול איראן החלו להישמע פלפולים שתהו אם באמת הרגע כה גדול ואם לא עצרנו מוקדם מדי. תמיד אפשר לשאול שאלות, אבל נאמר בפשטות: לפני חודש או שנתיים, מי שהיינו אומרים לו שישראל תצליח לפגוע אנושות בתוכנית הגרעין של איראן, בעשרות בכירים שלה, במדענים מרכזיים וברוב מלאי הטילים הבליסטיים, כשאנחנו טסים באיראן כאילו הייתה החצר האחורית שלנו, בלי נפילה של אף מטוס ועם מכת סיום של ארה”ב, במערכה שתסתיים אחרי 12 יום בלבד – היה פוער עיניו בתדהמה ואומר: “זה לא ייתכן!” ומאמץ את התרחיש הזה בשתי ידיו. את העניין המהותי הזה חייבים לזכור לפני שמתלוננים על זוטות שלאחר מעשה.

הנס הזה מורכב כמובן מעמל קשה ומתבונתם הגדולה של אלפי אנשים, אך כך בדיוק היה גם בימי מרדכי ואסתר ובימי מתתיהו ובניו, ועל שניהם אנחנו אומרים בפה מלא: “על הניסים”.

לצד הנס, אנו גם קרועי לב. אומה שמגיעה לרגע הזה אחרי שנתיים שבהן אין שבוע שבו הלב לא נקרע פעם אחר פעם נוכח נפילת טובי בנינו ובנותינו – מגש הכסף של נס ההצלה הגדול הזה, מי אשר נפל במלחמה או בשבי, ומי אשר נרצח במקלט בביתו – ולהבדיל נוכח אלו שעדיין בבור השבי, ואנחנו מתפללים ופועלים כל יום להשבתם המהירה.

ולבסוף, צריך גם לדעת איך לא למסמס את הנס. קיבלנו הזדמנות אדירה לשוב ולהיזכר מה באמת חשוב, ולחזור לשלב ידיים – יחד. דבק דומה התרחש גם אחרי 7 באוקטובר, אלא שנדמה שלאט-לאט הוא נשכח ויש שחזרו לפילוג ארסי.

נס פורים היה חלק חשוב משיבת ציון של ימי בית שני, נס חנוכה הקים את המדינה החשמונאית המשגשגת. האתגר שלנו כרגע הוא לא למסמס את הנס. להצליח למנף את הרוח הגדולה שנוצרה כאן, את הדבק שראינו בשבועיים האחרונים, ולבנות בעזרתו את הקומה הבאה של הסיפור המופלא שלנו בארץ הזאת.

לא כל יום מתרחש נס. אסור לפספס את ההזדמנות.