יש משהו ספרותי למדי באופן שבו בחר נשיא ארצות הברית, מיודענו דונלד ג’ון טראמפ, לסיים את מלחמת ישראל – איראן: הוא נתן לה שם. כך הרי נברא העולם בתודעה היהודית, במאמרות, כלומר באמירת שמות הדברים. אם יש לך שם אתה הרי מסוים, מוגדר, המילה שולטת בך. כך, במחי ציוץ יחיד, הכתיר הנשיא האמריקני את המלחמה הזו כמלחמת שנים עשר הימים. לא יום אחד יותר. זהו שם שגוי מאוד ומדויק מאוד בו בזמן. הוא שגוי מפני שהמלחמה בין ישראל לאיראן נמשכת בפועל כמספר שנות חייה של המהפכה האיסלאמית, ולמעשה, כפי שאמר לי חבר, בעוד עידן ועידנים יכנו היסטוריונים את המאבק הישראלי במדינות המוסלמיות כמלחמה אחת ששמה יהא מלחמת 150 השנים או מאתיים השנים ואולי, למרבה האימה, אפילו מלחמת 500 השנים. לא לשווא אמר ראש ממשלתנו המנוח, יצחק רבין, ש-”זוהי מלחמה אחת וארוכה ארוכה”. מאידך, זהו גם שם שאין מדויק ממנו, שהרי זו רמיזה ברורה למלחמה ישראלית אחרת, מ-1967, שאותה וודאי הנשיא טראמפ זוכר היטב מימי בחרותו. הנה כי כן מלחמת ששת הימים מתחלפת במלחמת שנים עשר הימים. כלומר, ההיסטוריה חוזרת. זו אינה חזרה מדויקת אבל זו בהחלט חזרה. אין כל חדש תחת השמש.

בעצם, אין מה שהולם יותר את המלחמה הזו משם שהוא שגוי ומדויק גם יחד, שהרי זו הייתה מלחמת מאניה דיפרסיה כללית, שנעה בין אירוע לאירוע בקצב זמנים שתאם את הקצב אשר בו גולל אדם סרטונים ברשתות החברתיות: רגע אחד קצר וחולף. לרגע היינו בחרדת המקלטים והממ”דים ולרגע, בהישמע הודעת השחרור של פיקוד העורף, כבר שבנו אל עניינינו האחרים. אורך השהייה במקלט כאורך הגל של הקשב הכללי. במלחמה כזו, עד שיתחיל דייויד ברוזה לפרוט את שיריו לקהל המתגוננים מטילים, הללו כבר יודיעו שאפשר לצאת. ובאמת, אי אפשר שלא להשתומם על המהירות שבא יצאנו מדיבורים על ההתחלה הרשמית של מלחמת העולם השלישית חזרה אל תכנון חופשות הקיץ או אל דוכני שבוע הספר ששבו באחת לחיים.

שבוע הספר על ערימות ספריו שעודם עשויים נייר, נדמה אולי רחוק כל כך מן המציאות שבה גורל מלחמות נחרץ בציוצים ברשת החברתית. לא רק שמן וסופן נחרץ שם. ציוץ בן משפט אחד בחתימתו של נשיא מסוגל הלוא גם להסב אחור מטוסי קרב השועטים לטהרן. ואם די במשפט אחד להפוך עולמות, מי יטריח עצמו לצלול אל שש מאות עמודיו של רומן עב כרס? אלא שבעיני דווקא המלחמה הזו מזכירה עד כמה מוטב לנו להאט לעיתים את מהירות חריצת הדעה על המציאות. כמה עיתונאים מיהרו להכריז על משבר ביחסים בין ישראל לאמריקה של טראמפ או התנבאו בביטחון שלא תהיה תקיפה באיראן? אני הקטן אמנם לא כתבתי מעל דפים אלו הכרזות מן הסוג הזה, אך גם אני נפלתי לשיפוט העניינים על פי התמונה האחרונה שנצרבה בתודעה: למשל ההצהרות החיוביות מראשית המשא ומתן על הגרעין או מחולות החיזור הרהבתניים בקטאר. כל אלה וודאי קרו, אבל אם עדיין יש לכתיבה תפקיד שחורג מן הצייצנות ב-2025 זו היכולת לנשימה ארוכה, להעדפת המילים העדינות על פני מלכודות תשומת לב חדות. במקום למהר לחלק ציונים אקראיים להיסטוריה שעודה מתהווה, מוטב להעדיף את הניסיון להביט בהיסטוריה שכבר נכנסה לספרים

מן התזזיתיות של הזמן, שמגולמת באופן מושלם על ידי הנשיא האמריקני של הזמן, אפשר ללמוד עוד דבר מה יקר מאוד: מורכבות. כן, המילה החבוטה הזו, דווקא היא. אם נשיא ארצות הברית יכול לשבח את ישראל ושעות ספורות לאחר מכן לחבוט בה במילים קשות וחוזר חלילה, הרי שגם אנחנו צריכים ללמוד להחזיק בדעתנו כמה מחשבות שעלולות להיחשב כסותרות. למשל, שראש ממשלה ישראלי יכול להיות אחראי לחלוטין לאסון הגדול בתולדותינו וגם להצלחות צבאיות מן המזהירות בתולדותינו. אדם אחד יכול להפליא בניהול מערכה בלבנון ובאיראן ולדשדש דשדוש מר בעזה. אין צורך לנקות את נתניהו מעוונותיו כדי להיות מסוגלים לשבחו על הישגיו, ומן הצד השני ההכרה בהישגים לא אמורה לבטל את הציפייה הבסיסית שלכישלון הנורא ההוא תהיינה השלכות מעשיות. האחריות ל-7.10 והאחריות למבצע “עם כלביא” דרות בכפיפה אחת. מי שמשתמשים בצד אחד של המשוואה כדי למחוק את הצד האחר חוטאים לטבעו הדו פרצופי של העולם. תשאלו את האיש החזק בעולם.

למען האמת, גם פרשת השבוע וההפטרה של השבת הזו מכוונות אותנו אל אותה ההכרה המורכבת: שמואל הנביא הנערץ, מעין ממשיך של דמות משה רבינו, הוא על פי ספר דברי הימים צאצאו של קורח, בעל המחלוקת הנורא שנבלע באדמה. בעצם, בהתנגדותו לאבסולוטיות ולאדנות האכזרית של דמות המלך, אפשר לטעון ששמואל מהדהד משהו מן הביקורת של אבות אבותיו, משהו מן “הקורחיות” של קורח. במילים אחרות, אפילו אצל קורח היה גרעין אמת שלא נפל לתהום הנשייה. שמואל מאחד בדמותו מצד אחד את ההתנגדות של משה לרעיון הפרדת המנהיגות הפוליטית מן הנבואה ומן הצד השני את הרתיעה הבסיסית מאיזו שלטון מוחלט וגמור שאפשר לראות בקורח את מייצגה. ואם תרבותינו ידעה לאחד לרגעים אפילו בין משה לבין קורח, גם אנחנו יכולים לאחד בקרבנו כמה מחשבות הופכיות.

והנה עוד מורכבות שעלינו לשאתה: בעודנו משתהים ממלחמת 12 הימים, ישנם מי שעבורם, בלב המאפליה של מנהרות עזה, יש רק מלחמה אחת בת 630 ימים.