כך נראה ניצחון, אפילו ניצחון מוחלט. כך נראית הצלחה, אפילו הצלחה מסחררת. בעיקר הצלחה מסחררת – כמו יציאה ממים סוערים. דשדוש איטי אל החוף כשאתה רטוב ועייף ויגע וירא עדיין מעוצמת הגלים. קצת מתנדנד נוכח הטלטלות שעברת וצלחת. מחייך כשאתה מגיע לרדודים, אבל חש היטב את הטעם המלוח והסדקים המתהווים על השפתיים. ככה זה, מנצחים ועייפים ופצועים. נדרשים לעיכול והחלמה, כי לך תסביר עכשיו מה זה קרב עם הגלים הגבוהים. לך תכמת את גודל הניצחון על קטסטרופה שלא קרתה. לך תסביר ללב הכואב על כל אדם, כל עולם ומלואו, את ממדי האסון שהיו צפויים אך צומצמו כל כך.

רכבת הרים של אופוריה ושל שכול עטפה אותנו בשבוע האחרון, נעה בין גאוות ההצלחה העצומה לכאב האובדן הכבד והקשה; בין לב מתרחב נוכח שותפות מצד ידידתנו המערבית, לחמיצות פתאומית שהגיעה מצידה. בסערת הימים האלה, לך תמצא קרקע יציבה על חוף של חולות לוהטים. אלא שכך נראית איילת השחר שבקע אורה, במבט ארוך טווח מבקעת ארבל. קמעא אופוריה, קמעא דמעה. רק בתמצית החדשות ובספרי דברי הימים, החולשה מסתכמת בפסקה קצרה או בחצי פסוק שמתארים נפילת המונים. רק שם הניצחון המוחלט הוא מהיר וקליל, וכל התלאות שבדרך מתמצות בכמה מילים. הסיפור המלא הוא שתולדות עם ישראל רוויות מעברים חדים בין ניצחון לכאב. אחרי יציאת מצרים מפוארת שקענו במלחמת עמלק ברפידים. את נפילת חומות יריחו רדף סבב ראשון וכושל של מלחמת העי, תוך צלילה מכוערת לפרשת המעילה בחרם ולעיסוק מבחיל בקטנות היום בשעת גדולת ההישגים.

ככה זה הקמעא קמעא. קימה ונפילה ועוד קימה. ובכל דור ודור שעמדו עלינו לכלותנו, היו גם מתאוננים ומרגלים מרירים. כי כך נראה עם קשה עורף, עורף ממשי. קוטר סדרתי שלא נותן לשום דבר לשבור לו את המפרקת. עורף שמבין שהוא לא באמת הצד הנחבא של הגוף המורכב, הוא פשוט החזית של הצד האחורי. ובזה לבדו יש עידוד ועוצמה ונחמה. כי מאחורי כל המחלוקת והחמיצות יש הצלחה משותפת אדירה. קמעא מיגור טרור מקומי וקמעא נטרול תוכנית הגרעין האיראנית; קמעא הלל, קמעא תפילה ותחנון לשלום חטופינו וחיילינו ולשלום המדינה. כן, ככה בדיוק נראית הזריחה במבט מהורהר מבקעת ארבל. וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת, ומאירה בשיא כוחה המחמם, המנחם. ואז, בתנועה מתבקשת של טבע הבריאה, היא גם שוקעת ונעלמת לתוך היומיום, עד הזריחה הבאה. ואיזה מזל שגם ברגעי החושך יש לנו דור שכולו אבוקות של אור, של נשמה מאירה.

דמוקרטים למען הדיקטטורה

אלה אמורים היו להיות הדמוקרטים בארה"ב. המחנה שוחר החירות האישית. הרי אך טבעי שמי שמתהדר בערכים ליברליים של אינדיבידואליזם, הגדרה עצמית ובחירה חופשית, יצא נגד מי שכל אלה זרים לו עד מוות. לא בגלל הקנאות הדתית של איראן, לא בגלל הדיכוי המשטרי בתוכה, אלא משום שהיא מקימה איום על העולם החופשי שמחוצה לה. אך טבעי שדווקא מניפי דגל השלום והאהבה יזדעזעו קשות מקיומו של משטר רב־גרורות שקורא זה עשורים "מוות לישראל" ו"מוות לאמריקה". לא רק שהם היו אמורים להוביל את התקיפה האמריקנית באיראן, הם היו אמורים לעודד את ישראל להגן על עצמה בכל דרך אפשרית. במקום זה, הם הפכו בבחירות האחרונות לאיום העמוק ביותר על ישראל.

משנבחר דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, נפתח הפתח למתן גב ביטחוני ולהסרת האיום הקיומי, אלא שקודם לכן הספיקו הליברלים לאיים עלינו, להגביל את צעדינו ואת חימושינו, ולהצטרף למנגינה האנטישמית של "שחרור פלסטין מנהר ועד ים". אפשר היה לצפות שסרטוני הנוח'בה ברשתות ובערוצי חמאס ינערו את הדמוקרטים משגרת פציפיסטיותם ויביאו אותם לסייע במיגור ציר הרשע. במקום זה, הם מיהרו לשנע את ה־"DON’T" מחמם הלב שלהם מהצד התוקף לצד המתגונן, ולהסיט את קנה הגינויים שלהם מהגורמים הערביים אלינו.

נראה שבעולם הנאור של שוחרי הדמוקרטיה ומסתייגי הלאומיות, אין רוצח רע, יש רוצח שרע לו. ואם כל כך הרבה גורמים עוינים את ישראל, כנראה ישראל עשתה להם עוול. ואם היא פעלה בעקבות עוול שלהם, הולכים עוד יותר אחורה לחפש את העוול המוקדם שלה. ואם העוול לא בדיוק מסתדר עם ההיגיון, בונים היגיון חדש. כי לא ייתכן שכל המדינות הערביות שונאות את ישראל אם ישראל סתם חזרה הביתה. מוכרח להיות שם עוול, מוכרח להיות עם מדוכא. אז מה אם ירדן שלטה ביהודה ושומרון לפני כן. אז מה אם טורקיה ובריטניה היו שם עוד לפניה. אז מה אם אין לאותו עם פלסטיני מטבע או דגל שקדמו לכל אלה. אז מה אם לישראל יש ויש – מטבעות ואיגרות, סמלים וכתובות, מצבות חקוקות ותנ"ך. אז מה.

ואיכשהו מבלי משים, כל העקרונות הנאורים מתהפכים להם. בעידן ההוליוודי של האנטי־גיבור, האנדרדוג זוכה לגיבוי גם כשהוא רוצח ואונס, חוטף ומתעלל; מממן מנהרות טרור ומספק לארגוני המחבלים טויוטות וכמויות בלתי נתפסות של נשק; מאמן ומממן אינספור רוצחי המונים, או סתם מתקדם בקצב־שיא להשקה חגיגית של פצצה גרעינית.

את המתקפה נגד איראן אמור היה להוביל העולם המתיימר להיות נאור ושוחר שלום. במקום זה הובילה אותו ישראל הלאומית, כשמחנה השמרנים האמריקני מגבה אותה בתנופה אדירה. שני המנהיגים המושמצים ביותר במערב, שחוטפים תדיר קיתונות של בוז ולעג וארס, גילו אומץ ונחישות אדירים, והגנו על ערכי החירות העולמיים הרבה יותר מכל רברבני השלום הפועלים נגדם.

לתגובות: orlygogo@gmail.com