בקושי הסתיים המבצע באיראן, עוד לא הספקנו לומר "עם כלביא", וכולם חוזרים לשגרה. תומכי נתניהו בטוחים שכל בעיותינו נפתרו; השמאל שב מיידית לשגרת צקצקת רל"ביסטית; הימין שמימין לימין מאוכזב שלא הושג "ניצחון מוחלט"; ובית המשפט ומערכת הביטחון ממשיכים להאמין שהם הממשלה הלגיטימית ולדרוש לעצמם שררה מוחלטת, כזו שהמנהיג העליון בטהרן יכול רק לחלום עליה.

נראה שקצת ריאליזם לא יזיק. לא, זה לא "ניצחון מוחלט", מפני שתנאי המבצע באיראן אינם קשורים למילים הגדולות הללו. באופן כללי, אי אפשר להשיג "ניצחון מוחלט" מהאוויר, בוודאי לא באיראן, שהיא גדולה הרבה יותר מדי בשטח ובאוכלוסייה. צריך להודות גם שמשטר האייתוללות מבוסס ורדיקלי מספיק כדי לספוג עוד הרבה (מספיק להיזכר בממדי ההרס והאבדות בזמן מלחמת איראן־עיראק כדי להיווכח בכך).

מכיוון שניצחון מלא דורש שליטה קרקעית, אולי כדאי להיזכר ששטחה של איראן הוא 1.65 מיליון ק"מ מרובע, המדינה ה־17 בגודלה בעולם. היא גדולה פי 4,500 מרצועת עזה (שלא את כולה כבשנו), ופי 550 מדרום לבנון (שכבשנו מעט ממנה). איראן מחולקת ל־31 מחוזות, כ־1,250 ערים ויותר מ־90 מיליון איש. שטחה של המטרופולין טהרן לבדה, העיר הגדולה ביותר, הוא יותר 2,000 ק"מ מרובע, וגרים בה קרוב ל־15 מיליון איש. ועוד לא הבאנו בחשבון את הטופוגרפיה המאתגרת של איראן – בניגוד, למשל, לעיראק – וכמובן, את העובדה שמדובר במדינה שמרוחקת אלפי קילומטרים מישראל.

בקיצור, אפילו האידאולוגים המובהקים ביותר בימין שמימין לעצמו, צריכים להודות שכיבוש קרקעי של איראן, ואפילו רק של טהרן, איננו אופרציה רלוונטית לישראל. למעשה, במצבן הנוכחי, זו איננה אופרציה אפשרית לשום מדינה מערבית, כולל ארה"ב, שגם כשהייתה בשיאה הצבאי הייתה עומדת כאן מול אתגר גדול. ודאי שארה"ב לא מסוגלת לשום מהלך דומה לזה היום.

מה לגבי "החלפת המשטר", שאליה מייחלים הישראלים והאופוזיציה באיראן? ובכן, עם כל ההערכה להצלחות המוסד, גם כאן תידרש ארה"ב להטיל משקל רב עם סוכנויות הביון וההשפעה שלה – וגם אז סיכויי ההצלחה לא גבוהים. גם מפני ששלטון חמינאי נהנה מתמיכה לא מבוטלת, וגם מפני שאפשרויות ההחלפה מוגבלות. את הדברים המפוכחים ביותר בנושא שמעתי מקארים סדג'דפור, עמית בכיר בקרן קרנגי לשלום עולמי. בפרפרזה הוא אמר שבאיראן שולטת היום דיקטטורה דתית־צבאית, ואם היא תוחלף, זה כנראה יהיה על ידי דיקטטורה צבאית־דתית. קשה להניח שהשינוי הזה יביא קִדמה או ויתור על תוכנית הגרעין.

בכל זאת, השגנו במבצע הרבה. ההשוואה הרלוונטית צריכה להיות למבצעי השמדת הכורים בעיראק ובסוריה. ההישג הנדרש היה השמדת מתקני הגרעין, או לפחות פגיעה ממשית בהם, שתסיג את תוכנית הגרעין שנים לאחור. אף שאיראן למדה את לקחי ההתקפות ההן והציבה אתגר הרבה יותר מורכב, ההערכה הסבירה היא שהמתקנים המרכזיים אכן נפגעו קשה. על כך מגיע כל הכבוד לממשלה, לזרועות הביטחון, ולא נשכח גם את נשיא ארה"ב והצבא האמריקני.

אסור לטעות, טראמפ עומד עתה לפצות את איראן. מבחינתו המפרץ הפרסי הוא תחנת דלק. איראן עומדת להרוויח מ"מלחמת 12 הימים", משום שטראמפ בא "לעשות עסקים". אין ספק שהיא תטען שבכלל ניצחה, ותשתמש ברווחיה החדשים כדי לשקם את תוכנית הטילים והגרעין. עדיין, הסגת האיום הגרעיני הקיומי לשנים הוא הישג מצוין וראוי, שעכשיו תפקידנו למנף.

הסכנה, כרגיל, היא שדווקא ההצלחה תבלבל אותנו. לכן אנו נדרשים לכמה אמיתות חשובות. בהתקפה על איראן זרועות הביטחון של מדינת ישראל היו במיטבן. צה"ל ומערכת הביטחון נבנו בדיוק למבצע כזה, בהון והשקעות עתק. למרות זאת, עדיין היינו תלויים כאן בסיוע דרמטי של אחרים. לא רק ב"מפצחות הבונקרים" האמריקניות, שפגעו בפורדו והשלימו עבורנו את העבודה בנתנז ובאספהאן, אלא גם בסיוע לוגיסטי עצום שקיבלנו לאורך כל המבצע.

צריך לומר ביושר, שעם כל ההשקעה הישראלית העצומה, לא השגנו עצמאות אופרטיבית לסיכול תוכנית הגרעין. האופרציה בפועל התאפשרה רק בזכות 7 באוקטובר, שהוביל לפגיעה בשלוחות איראן בעזה, בלבנון ובתימן, והבחירות בארה"ב, שהעלו את הנשיא כנראה האחרון בזמן הקרוב שישתף איתנו פעולה במידה כזו.

הזדמנויות היסטוריות צריך להעז ולקחת. ההתרחשויות התנקזו לנקודת מפתח, וככל הנראה עוד ב־2024 הבין נתניהו שלא תהיה הזדמנות אחרת, וקיבל את ההחלטה לצאת למבצע הגדול. על ניצול הרגע ההיסטורי הזה מגיע לו קרדיט גדול.

אלא שדווקא העובדה שהיו צריכות להתקיים נסיבות חריגות ומקריות, ושעדיין נזקקנו לסיוע רב, מדאיגה. מה היה קורה לו איראן הייתה פורצת לגרעין לפני 7 באוקטובר, עם נשיא דמוקרטי בבית הלבן? ההשקעה העצומה בחיל האוויר ובטכנולוגיה, על חשבון צבא היבשה, הייתה יורדת לטמיון. היינו מוצאים את עצמנו גם בלי יכולת אופרטיבית לסיכול הגרעין, וגם עם צבא מרודד. המשמעות היא, ויש לומר זאת בבהירות מלאה, שמערכת הביטחון הישראלית – הדרג הנבחר וה"מקצועי" גם יחד – הייתה זחוחה מדי, לא מקצועית ולא ריאלית, ולא הצליחה לספק לאזרחי ישראל מענה אפקטיבי אפילו לאיומים שהיא זיהתה.

ההזנחה של צבא היבשה, בשילוב הנטיות האנטי־דמוקרטיות שעדיין פושות במערכת הביטחון ובצה"ל, באו לידי ביטוי נורא ב־7 באוקטובר ובפעולות הקרקעיות מאז. גם כאן חשוב להפיק לקחים. לו היינו באמת מוכנים לאיום היבשתי מעזה ומלבנון, הנזק היה מועט, לא היינו תלויים בחסדי ביידן, וההישגים האופרטיביים שלנו היו נראים הרבה יותר כמו המבצע באיראן, ולא כמו העצירה הכפויה בלבנון והשקיעה במדמנה העזתית.

הסכנה הגדולה המרחפת מעלינו כעת היא שהדוגמה הצבאית הפוסט־מודרנית, שנשענת על מגננה טכנולוגית וחיל־אוויר – שבפועל עדיין שולטת בכיפת מערכת הביטחון – תקבל חיזוק בעקבות ההצלחה באיראן. הלקחים לא יופקו, ולא יתוקנו השגיאות המתודולוגיות היסודיות של מערכת הביטחון – שמוטמעות בה עמוק כל כך, עד שהיא עיוורת אליהן לגמרי. אם במקום לשקם באופן מהיר ויסודי את צה"ל, בדגש על צבא היבשה, ואיתו את הכלכלה הישראלית, נשקע שוב באותה זחיחות מערכתית – בפעם הבאה ההיסטוריה לא תהיה סלחנית.