המלחמה המסחררת שהסתיימה השבוע זמנית, התנהלה בין מדינות שאין להן גבול משותף. היא לא פרצה בגלל סכסוך טריטוריאלי או התנגשות מאוויים למשאבי טבע. איראן חרחרה אותה במשך שנות דור אך ורק מתוך תשוקת השמדה של מדינת היהודים. בטהרן התקשו לשאת את עצם נוכחותה של ישראל עלי אדמות.

500 מיליארד דולר מכספי משלם המיסים האיראני ומתמלוגי הנפט שלו הוצאו על תעשיית המוות האכזרי שתוכנן לנו. לא על רווחה, לא על חינוך או תחבורה, אפילו לא על ביטחון. מדינת ישראל, להבדיל, טיפחה את מיזם דימונה שלה מתוך שיקולי פיקוח נפש, אמצעי הגנה שיופעל רק ככלות כל הקיצין; איראן השקיעה בגרעין מתוך שיקולים תוקפניים בלבד. היא יכלה להישאר שלווה ושאננה לאורך דורות גם בלי ארסנל אטומי או מאגר טילים בליסטיים, אבל השתוקקה להכחיד אותנו. הרעיון המכונן שמאחורי הרפובליקה האסלאמית שנוסדה על חורבות פרס המונרכית הוא "מוות לישראל". 

בתקופת ממשל אובמה בארצות הברית היו דיבורים על כך שהאיראנים כועסים עלינו בגלל כיבושי 67'. "שתי הסוגיות האלו הולכות יד ביד", קבעה מזכירת המדינה הילרי קלינטון בדיון בבית הנבחרים באביב 2009. קלינטון הסבירה אז שאם ישראל מעוניינת לקבל תמיכה ערבית במאבקה נגד איראן, היא תיאלץ לשלם על כך בוויתורים לפלסטינים. ראש צוות הבית הלבן רם עמנואל אמר לבכירי איפא"ק ש"יכולתנו לעמוד מול איראן תלויה ביכולתנו להשיג התקדמות בחזית הפלסטינית". עיתוני ישראל תרגמו אותו בכותרות ראשיות ל"בושהר תמורת יצהר".

זה היה קשקוש מוחלט, שטויות במיטבן. האיראנים עצמם לא קשרו בין שתי הסוגיות. בשעון הדיגיטלי שהוצב בלב בירתם נקבע תאריך יעד להשמדתנו, 1 בינואר 2040, ללא כל הערת כוכבית בנוסח "אלא אם כן ישראל תיסוג לקווי 67' ותסכים למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים". השעון רק נקב במספר הימים והשעות(!) ש"נותרו עד להשמדת ישראל". פרופסור אשר כהן הזכיר שלשום במאמר בישראל היום, שכאשר ראש ממשלת ספרד שאל פעם את חמינאי מה הדבר הראשון שאתה חושב עליו בבוקר, התשובה הייתה "השמדת ישראל".

מדוע הם שונאים אותנו כל כך? מה עשינו להם? מדוע גם באו"ם ובהאג רודפים אותנו בשיטתיות? מה יש לנשיא מקרון נגדנו, עד כדי כך שהוא גינה השבוע את הפצצת כלא אווין בידי צה"ל? אין תשובה לשאלה הזו. היא חידה עתיקת יומין ובלתי פתירה. "הלכה היא שעשיו שונא ליעקב", אמרו רבי שמעון בר יוחאי ורש"י, אבל זו לא הייתה פסיקה הלכתית אלא תיאור תעלומה. ובכל מקרה, הפרסים ורוב המוסלמים בעולם אינם צאצאי עשיו אלא צאצאי ישמעאל או אב קדום אחר. הם יודעים לשנוא היטב גם זה את זה, אך יותר מכול שונאים אותנו. אפילו היטלר לא השקיע 500 מיליארד דולר בשואת היהודים. אושוויץ, טרבלינקה וברגן־בלזן היו זולות בהרבה מהמתקן בפורדו.

בשיר ההתרסה המפורסם שלו "מכל העמים", מ־1942, כתב אלתרמן שהאנטישמיות הרצחנית היא מחיר היותנו העם הנבחר על ידי ריבונו של עולם: "וְאַתָּה אֶת דָּמֵנוּ אוֹסֵף בְּכַדִּים/ כִּי אֵין לוֹ אוֹסֵף מִלְּבַדֶּךָ". הוגים דתיים לדורותיהם נטו להסכים איתו. "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה", נאמר כבר בתהלים. אבל את ההסבר האמיתי יודעים כנראה רק צוררינו, ובתת־ההכרה בלבד. אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, אמרה זרש להמן, נפול תיפול, ולמרבה הצער לא הכבירה פרטים. בעלה המנוח, היטלר יימח שמו ורב הטבחים חמינאי אבחנו אצלנו תכונות שנבצר מאיתנו לזהות בעצמנו, מפני שאין בעל הנס מכיר בניסו. הרי בימים כתיקונם, בכבישים או בתור בקופת חולים, אין שום סימן שאנחנו עם בחירה, ודאי לא ברשתות החברתיות ובאולפנים. מיטב אישי הרוח והאקדמיה שלנו נכספים להיות עם ככל העמים.

רק בימי מלחמה מתבהרות גם כאן כמה תכונות ייחודיות שלנו, כמו נהירת הישראלים בחו"ל ארצה למרות הטילים האיראניים, או גבורת טייסי צה"ל. חיל האוויר האמריקני אזר אומץ להפציץ את פורדו רק אחרי שחיל האוויר הישראלי פרץ לו את הדרך לשם. אך כל אלה הסברים חלקיים מאוד, כמובן. מלחמת עם כלביא סיפקה לנו הזדמנות נדירה לנסות להתקרב לפתרון התעלומה. היא לא עניין לוועדת חקירה ממלכתית, אלא לחשבון נפש של כל יהודי: מהו סוד הקסם שבגללו האיראנים מתקנאים בנו עד מוות