תשמעו סיפור, שישה ימים לפני שהמלחמה שוב פרצה השתתפתי באיזושהי סדנה רוחנית בצפון הארץ. זה היה ריטריט של יום וחצי, שבו התכנסנו, חבורה קטנה של אנשים, וניסינו להתקרב לעצמנו. היו שם כל מיני סדנאות וכל מיני הרצאות, והיה שם אוכל טעים ובריא, ורגעים טובים של שקט. זאת הייתה מתנה שלי לעצמי. אני בתקופה משונה מאוד, עוד לפני המלחמה, אני תקוע, ואני מאוד רחוק מעצמי, ולעיתים כשאני רחוק מעצמי אני יוצא למסעות רוחניים קטנים כאלה, כדי להתרענן, כדי להתחבר למי שאני ולמי שאני מבקש להיות.

ובסוף הריטריט, כשנפרדנו לשלום, לידור, המנחה של האירוע, סיפר לנו שביום שני הבא – בעוד שבוע וחצי, נעשה פגישת אינטגרציה בזום – שבה נעבד קצת את מה שעברנו ביחד. ואני חשבתי לעצמי, למי יש כוח לפגישות אינטגרציה בזום. חה! אני בן אדם עסוק! ואני לא צריך לעבד את הריטריט הזה, עיבדתי אותו בעצמי! חה חה חה.

אבל חה חה חה בלילה שבין חמישי לשישי ישראל תקפה באיראן, ואני בדיוק הייתי בלונדון, ורציתי לחזור הביתה, להיות עם שיזינג והילדים, ולא ידעתי אם יהיו טיסות, או הפלגות, אני לא יודע מה, ולא ידעתי כמה זמן אני איתקע עכשיו בלונדון, ולא ידעתי את נפשי, ממש הייתי בן אדם אבוד בעולם, ופתאום קיבלתי הודעה, בקבוצה של הריטריט – הודעת תזכורת למפגש שלנו בזום, וכשראיתי את ההודעה התרגשתי כל כך. בכל הגוף הרגשתי שעם האנשים האהובים האלה, אני רוצה להיות עכשיו. זה החיבוק שאני רוצה לקבל.

אז עליתי לזום, מהמלון שלי בלונדון, והתרגשתי נורא. ובתחילת הזום, לידור המתוק, הזמין אותנו לרגע מתוק של התכנסות. הוא ביקש מכולנו לעצום עיניים, ולנסות לשחרר את החושים. ואני עצמתי עיניים, והקשבתי למילים של לידור. ולידור ביקש מאיתנו לחזור לילדות. הוא ביקש מאיתנו להיזכר בחדר שלנו. איך נראה החדר הזה. איך הוא מרגיש. ואני נזכרתי בחדר הקטן שלי ברחוב האחלמה בשכונת גילה בירושלים. אני לא זוכר כלום. אני זוכר את המיטה הנמוכה. ואת הספרים ליד המיטה. ואת השטיח. נראה לי שהיה שטיח. ואת הלילות הקרים. אני זוכר שהיה קר בגילה. ולידור ביקש מאיתנו להמשיך, ולהיזכר באיזשהו מאכל שאכלנו כשהיינו ילדים, ממש להרגיש אותו בפה. ואני נזכרתי, אוי, נזכרתי שבגיל שלוש, אולי אחרי, עברתי ניתוח פזילה קטן בבית החולים שערי צדק, אני זוכר את הרופאים עומדים מעליי רגע לפני ההרדמה, ואני זוכר, אני זוכר שיצאתי מהניתוח, עם שתי רטיות על העיניים, הייתי ממש עיוור, ראיתי כתמים כחולים כאלה, אולי הרטיות היו בצבע כחול, יצאתי מהניתוח, וקיבלתי מבית החולים פודינג שחור לבן, שוקולד וניל, טעם חום של שוקולד, קצת קמחי כזה, מתוק מאוד, וטעם חלבי לבן כזה של וניל, טעם נקי ופשוט, אני זוכר את הטעמים מתגלצ'ים לי בפה, מתערבלים, ואת הטעם המתוק הזה על הלשון. ולידור ביקש מאיתנו להתמקד עכשיו בחוש הריח, להיזכר בריח טוב, ריח ילדות חמים, ואני נזכרתי פתאום בריח של העור של אבא שלי, היה לו עור שחום ומחוספס ובריא, אני זוכר שהייתי ילד וקיבלתי ממנו נשיקות, ונדקרתי מהזיפים, אני זוכר את הריח שלו, ריח של גבר, חקלאי, רפתן, וגם את הריח המתוק של הפרות אני זוכר, זה הריח שאני הכי אוהב, עד היום.ולידור ביקש מאיתנו לעזוב את החושים לרגע ולהעלות זיכרון מתוק מהילדות, מה שעולה לנו לראש, ואני נזכרתי, שפעם דודה שלי יהודית עשתה איתי תחרות ריצה באיזה פארק. היו שם אקליפטוסים, הייתי ילד קטן, ודודה שלי כבר הייתה אישה מבוגרת, והיו לה סנדלים כאלה, ובכל זאת היא הזמינה אותי לתחרות ריצה, אני זוכר, היו שם עלים של אקליפטוס, כל הרצפה הייתה מלאה עלים, ואני פחדתי שהיא תיפול, היא כבר אישה מבוגרת, אני זוכר שהיא אמרה שלוש ארבע ו! ויצאנו לרוץ, רצתי הכי מהר שלי, הכי מהר שאני יכול! הייתי בטוח שאני אנצח בתחרות, אבל דודה שלי יהודית עקפה אותי, היא הייתה מהירה ואני הייתי בשוק. אני זוכר שצחקנו, ושאהבתי אותה מאוד. זה מה שקפץ לי, במלון בלונדון, בתוך כל הכאב והמועקה והפחד והבדידות.

ואחרי ה"חימום" הקצר הזה לידור ביקש מכולנו לפקוח עיניים. הוא הזמין אותנו לשתף, איך אנחנו, מה עובר עלינו, איך אנחנו צולחים את המלחמה האיומה, ואנשים דיברו, ופתחו את הלב, אני לא אכתוב כאן מה הם אמרו. אני כן אכתוב שהיו שם כמה רגעים של רעווא דרעווין, רגעים צלולים ויפים ופשוטים. ואני חיכיתי שיגיע תורי לדבר. רציתי לספר מה עובר עליי. רציתי להודות ללידור על המתנה שהוא העניק לי, עם כל הטעמים והריחות והזיכרונות מהילדות. אבל באמצע הסבב, אחרי שכמה אנשים דיברו, פתאום, ראיתי את כולם קופצים כזה ונבהלים. ולידור קטע את מי שדיבר, ואמר, טוב, יש התרעה שבכל רגע מתחילה פה אזעקה אז... וכולם כזה אמרו, כן גם אצלי, גם אצלי, ואני לא אמרתי כלום. ולידור אמר, טוב, אנחנו נעצור כאן. הוא נפרד מאיתנו ברגישות, בירך אותנו בשלום, וביקש ממי שלא דיבר, שישתף בקבוצת הווטסאפ של הריטריט. ואחר כך באמת התחילה אזעקה. וכולם ירדו מהזום, ורצו למקלטים. ואני נשארתי בלונדון, ושתקתי, והלב שלי כאב. ושלחתי לשירה הודעה, מה קורה, ושירה ענתה לי – אנחנו במקלט. והלב שלי כאב אפילו יותר. הוא כאב נורא נורא. זה הסיפור. נמאס לי כבר מהמלחמה.