מבצע "עם כלביא" סיים באחת את שנת הלימודים במוסדות הממלכתיים. בחטיבות הביניים ובתיכונים זכו לסיום ופרידה, ובבתי הספר היסודיים מתקיימים לימודים חלקיים מרחוק. ממציאות כלל ישראלית זאת, שוב נעדרת החברה החרדית. שנת הלימודים במוסדות החינוך החרדיים לבנים ארוכה ממילא בחודש. נוסף על כך, בהנחיית מנהיג הציבור הליטאי, הרב דוב לנדו, הלימודים נמשכו גם בזמן המלחמה, על אף הנחיית פיקוד העורף.
מצב זה דחף את משרד החינוך להודיע על הוצאת צווי סגירה ועצירת תקציבים ל-80 מוסדות חינוך שפעלו בניגוד להנחיות פיקוד העורף, הוראה שנבלמה במהרה על ידי השר במשרד החינוך חיים ביטון.
התנהלות זאת מעלה כאבים ישנים מתקופת הקורונה, שבה, בהנחיית הרבנים, הלימודים נמשכו במוסדות הבנים ואירועים קהילתיים התקיימו בניגוד להנחיות. השאלות שעלו כבר אז בדבר הציות של החברה החרדית לחוק והסולידריות שלה עם החברה הישראלית, שבות ועולות כעת, והן מתעצמות לאור התסכול הגובר מהשתמטותם של החרדים מהלחימה. הציבור הישראלי שואל את עצמו מדוע הציבור החרדי מרשה לעצמו להוציא את עצמו מהכלל ולעשות דין לעצמו?
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
לאור דברים קשים אלה, נעלם מהדיון היבט שכמעט תמיד נותר מאחור – ההיבט החינוכי. חוסר החוקיות והסולידריות צובעים את הדיון כולו, ואילו החינוך עצמו, העומד בלב העניין, נשכח.
מפרספקטיבה חינוכית, ניתן לראות בהנחיה של הרב לנדו ביטוי לעמדה העקבית והבלתי-מתפשרת של ההנהגה החרדית, הרואה בלימוד ובחינוך ערך עליון המגן על הפרט ועל המסגרת החברתית. בחוכמה שבדיעבד, ניתן לראות בעמדה זו ביטוי למנהיגות חינוכית הרואה למרחוק, כפי שהתברר כשהתבהרו נזקיה החינוכיים והרווחתיים של הקורונה. בהקשר זה, אפשר לא רק לבקר את ההתנהלות החרדית הקוראת תיגר על הוראות שהציבור הישראלי למד לקבל ללא היסוס, אלא גם ללמוד מעמידתה העקרונית והבלתי מתפשרת של ההנהגה החרדית על החשיבות העליונה של החינוך.
אכן, גם בתקופת הקורונה ובוודאי שבתקופת מלחמה, יש לקיים במלואן את הוראות פיקוד העורף ומשרד הבריאות ולהגן על חיי אדם. אולם נשאלת השאלה האם ויתרנו בקלות רבה מדי על החינוך ועל מוסדות החינוך? האם ידה של החברה הישראלית הלא-חרדית קלה מדי על "הדק" הסגירה המוחלטת והמתמשכת של מערכות חינוך באירועים רפואיים, ביטחוניים ובשביתות שונות, מבלי לחפש פתרונות חלקיים ובטוחים?
תלמידים חרדים. | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
האופן שבו החברה הישראלית מוותרת על החינוך בחירום, מעיד גם על יחסה אליו בשגרה. הנחיותיו של הרב לנדו עקביות עם התפיסה העמוקה של החינוך החרדי, ועם 'דמות הבוגר' שהיא מחנכת אליו: האברך לומד הגמרא. מערכת החינוך החרדית לבנים על שלביה השונים מכוונת למטרה זאת, המעצבת את ערכיו של הפרט ומכוננת את "חברת לומדים". גם כשכל הלימודים האחרים יכולים להידחות (כולל לימודיהן של הבנות), לימודי הגמרא חייבים להמשך. ומה לגבי מחויבותה של החברה הישראלית לדמות הבוגר הישראלי? את התשובה ניתן למצוא במעשים: הציבור הישראלי ממשיך לממן ללא שאלות מערכת חינוך שלבוגריה אין כל חיבור לדמות הבוגר הישראלית, ולהכרות עם החברה והדמוקרטית הישראלית.
במקום להמשיך ולנהל קרבות תקשורתיים תוך שימוש בחינוך כאמצעי, ולא כמטרה, הגיע הזמן לקיים דיון רציני ומעמיק בעתידו של החינוך הישראלי והחינוך החרדי בכללו. השאלה העמוקה שיש להפנות אל מנהיגי הציבור החרדי היא כזאת: עד מתי ובאיזו הצדקה תוכלו לקיים מערכת חינוכית הממומנת ברובה הגדול על ידי מדינת ישראל, ולהפנות עורף לערכיה? עד מתי ימשיכו בוגרי מערכת החינוך שלכם להתחנך אך ורק על ערכים קהילתיים ותורניים תוך התעלמות מוחלטת מחובות וזכויות אזרחיות? מדוע אתם מצפים מהציבור הישראלי לשאת על גבו את נטל החובות האזרחיים במקומם של בוגרי מערכת חינוך זאת? ואילו אל הציבור הישראלי יש להפנות את השאלה, עד מתי תראו את החינוך החרדי בפרט, ואת החינוך בכלל, כאנקדוטה – ולא כדבר העיקרי שיש להיאבק עליו?.