מהתרוממות רוח – להמשיך בכל הכוח

להתעלות לגודל השעה ולקרוא בשם ה'

לבו של כל אדם מישראל רוטט בהתרגשות נוכח אירועי עשרת הימים האחרונים. היציאה למתקפה הנועזת על אדמת איראן וההצלחה יוצאת הדופן – מעוררות פליאה והשתאות. לפנות בוקר אתמול התבשרנו גם על כך שהמעצמה הגדולה וידידתנו שמעבר לים, ארצות הברית של אמריקה, הצטרפה להתקפה על כוחות האופל של משטר הדמים האיראני שאיים להשמידנו, ופעלה בעוצמה כדי להשמיד את מאגרי הגרעין שלו.

לנגד עינינו מתרחשים בימים אלו דברים שהם מעל ומעבר לקומת החיים הרגילה שלנו. הלב גואה משמחה, אבל גם חושש מן הבאות. ישעיהו הנביא תיאר את כפל הרגשות הללו במילים: "וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ". לאחר הצלחת התקיפה האמריקנית, נשיא ארצות הברית הודה לישראל על השותפות, ובירך את אלוקים. אין זה משנה אם הנשיא דונלד טראמפ עשה זאת מתוך אמונה עמוקה או מתוך הכרה במה שחשוב למצביעיו הרפובליקנים. נוכח אירועים גדולים יש לקרוא בשם שמים. כאשר אנו נמצאים בצרה גדולה, אנחנו פונים אל ה' בתפילה, וכשאנחנו זוכים לישועה והצלה – פונים אליו בתהילה. "וכי תבואו מלחמה בארצכם – והרעותם", "וביום שמחתכם – ותקעתם". שניהם במטרה אחת: לרומם את עצמנו אל גודל השעה ואל עוצמת האירועים, למען ייחקקו בנו וייזכרו כמשני חיים וכמשפיעים על ההיסטוריה, "והָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם".

לקום, להשתנות, לעשות

על יעקב אבינו התורה מספרת שבעודו בדרכו בחזרה אל ארץ אבותיו, הוא נתקל באדם מסתורי ונאבק בו לבדו בלילה: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". היה זה לילה מפחיד מאוד, ויעקב ניצב בפני סכנת חיים ממשית. אחרי שניצח במאבק וניצל מן הסכנה המיידית, יעקב לא מיהר לחזור לשגרה ולתוכניתו המקורית. החיים שלו, ושל כולנו, השתנו לתמיד.

יעקב הבין שהיה זה אירוע מכונן, ונתן לו שם. למקום ההצלה קרא בשם "פניאל", "כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי", ולו עצמו ניתן שם חדש ותפקיד היסטורי – "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל". גם אנחנו קמנו בבוקר עם הכרה בתפקיד חדש בהיסטוריה של עם ישראל. לא עוד עוקבים בדריכות אחרי המעצמות ומנהיגיהם, אלא שותפים ממש וכאלה שדוחפים, מקדמים ומובילים כחלוצים את המלחמה נגד הרוע. מתבקש כי בעתיד הלא-רחוק נידרש עוד לתפקיד חשוב אף יותר – הנחלת הטוב המוסרי במזרח התיכון.

מייד אחרי האירוע ההוא מגיע יעקב אבינו לעיר שכם, קונה בה חלקת שדה לעצמו ומחולל תיקון בעיר, כמאמר המדרש: "עשה להם שווקים ומוכר בזול", ויש אומרים "שיגר להם דורונות". החוכמה היהודית לדורותיה מבקשת שהתרוממות הרוח לא תיוותר כתחושת לב בלבד. היא תובעת מאיתנו להעביר את זה הלאה. הכרת התודה צריכה להיות מתורגמת לעשיית טוב ולתיקון חברתי.

כאשר מדובר באדם יחיד, ההנחיה ההלכתית כי "מי שנעשה לו נס, יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו, וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר". אולם כאשר נעשה נס לכלל ישראל, יש צורך בתנועה רחבה יותר של הכרת הטוב, ובהשלמתה באמצעות עשיית הטוב.

אחרי שניצלו מגזרת המן, נהגו היהודים באופן ספונטני בדרך זו. הם יצאו מן הבתים והחלו לחלק זה לזה מגדנות ומטעמים, שלחו מנות וערכו סעודות הודיה. מאוחר יותר, הוסיפו חכמי ישראל והדגישו את הצורך לתת את הדעת במיוחד על מי שאין לו במה לשמוח, ותיקנו גם נתינת צדקה ומתנות לאביונים.

במשפחתה של אשתי מספרים על הסבתא, שלמרות הקושי הכלכלי הגדול בשנות ה-40 של המאה הקודמת, יצאה מגדרה וקנתה לכל ילדיה גלידה ביום שבו נכנעה גרמניה הנאצית. חשוב היה לה שהם יזכרו את היום הגדול הזה למשך כל ימי חייהם. ההצלה מסכנת ההשמדה שריחפה מעל ראשינו קוראת גם לנו לקום ולעשות מעשה. אסור שהתרוממות הרוח והתפעלות הלב ידעכו. עלינו ללבות אותן ולהגשים אותן באמצעות תיקונים חברתיים ומעשים שמבטאים את הכרת התודה ומרחיבים את מעגלי השמחה.

לגדול מהצלחת האתמול וגם מהשאול

בתחילת המלחמה שיתף אותי אדם גדול ובעל תודעה היסטורית בכך שעל שולחנו מונח תדיר השיר "נדר" של אברהם שלונסקי. השיר נפתח בעיניים שראו את השכול, מבטיח לעולם לא לשכוח ונחתם באזהרה "קונם אם לבוקר אחזור לסורי, ומאום לא אלמד גם הפעם". אותו אדם, איש המעלה, ביקש שאעשה ככל יכולתי כדי לפרסם את השיר, ובעיקר להגשים את הנדר. הרי הנטייה הטבעית היא לחזור לשגרה, והשכחה גם היא ממלאת תפקיד הכרחי עבורנו. בלעדיהן, לא נוכל לקיים חיים נורמליים. ובכל זאת, אבוי לנו אם נותיר את אירועי הזוועה מאחורינו ונקום שוב להיות מי שהיינו, אם נשוב לטעות כפי שטעינו. אולם גם מעל ההצלה הגדולה מרחפת תביעה דומה. אוי לנו אם בחלוף ימי התודה, נשוב להיות בדיוק כפי שהיינו, עם צרות מחשבה וקטנות דעת ומעשים.

כמו יעקב אבינו ביום שאחרי המאבק, גם אנחנו לא קמנו אל בוקר שכולו טוב וחסד בלבד. יעקב יצא מנצח, אבל צולע על ירכו. גם אנחנו נושאים איתנו פצעים, צלקות וכאב שלא ייעלם. כשראו בני יעקב את אביהם צולע ושאלו לפשר הדבר, נדהמו לגלות שבזמן שהם ישנו בשלווה, הוא נותר לבדו להיאבק על חייו. הם קיבלו על עצמם להימנע מאכילתו של גיד הנשה והבטיחו זה לזה שלעולם לא יניחו לאיש להילחם לבדו על חייו. אף אחד לא צריך אף פעם להישאר לבד.

הדבר נכון לגבי התמודדויות של שגרה, הוא נכון כפליים בנוגע לשכול – צבאי ואזרחי – ונוגע גם להתמודדות עם פציעה ושיקום לאורך הימים והשנים.

קריאה לפעולה

לדברים מוכרחה להיות משמעות מעשית, המתאימה לימים אלה. רק לפני שבועות ספורים נשיא המדינה, יצחק הרצוג, קרא לרבנים הראשיים להכריז על תענית ותפילה. לו יכולתי, הייתי מאמץ את הבקשה הזו ומוסיף עליה: יקרא נשיא המדינה לרבנות הראשית לקבוע את יום חמישי, ל' בסיון, כיום אמירת הלל בברכה על נסי ההצלה. ביום זה נאמר בכל אתר ואתר בנוגע למה שעבר "מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו", וביחד נוסיף ונזעק להבא "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא".

אחריהם יוזמנו שר החינוך, יחד עם ראשי ארגוני המורים, לקבוע כי יום זה יהיה סיומה הרשמי של שנת הלימודים. במחווה של רצון טוב ייתנו עובדי מערכת החינוך מתנה לתלמידים והוריהם מתוך ימי החופשה שלהם יום אחד בקיץ לחלוקת תעודות ומעמדי סיום שנה, ושלושה ימים בתחילתה של השנה הבאה.

אזרחים מן השורה ובעלי תפקידים יקדישו זמן במשך היום לחשיבה על הוספת טוב אישית, משפחתית וקהילתית. ערוצי התקשורת וכלל האוכלוסייה יתמקדו למשך בוקר אחד בהדגשת הטוב שבעם ובהכרת תודה.

הוכחנו שאנחנו טובים בלאחד שורות נוכח סכנה וצרות. מגיע לאזרחי ישראל לנסות את עוצמת היחד הזו גם בשעות גדולות ומיוחדות לטובה.

וכך כתב חוזה מדינת היהודים:

אם תרצו, אין זו אגדה, ולא משל ולא חלום... 
בזכות הצרות, בזכות העם ששב ויתחבר,
בזכות הדעת, בזכות הרצון,
בזכות הסבלנות, וגם האהבה והכאב,
בזכות האל.

"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ג)