עדיין איננו יודעים איך יספרו היסטוריונים את הסיפור הזה. מה יכתבו על הימים הללו, על מה שחָיִינו, מה שאיבדנו. אנחנו יודעים רק שעכשיו אנחנו נתונים ביד המאורעות. אנחנו נוגעים בהיסטוריה: לא כדבר־מה מרוחק, אלא כמשהו הנגול והולך תחת לכפות רגלינו.

היה זה אחר צהריים של יום שישי, אפור וכבד מגשם. הייתי בן שלושים ושתיים, ולראשונה בחיי עמדתי במוזיאון השואה בוושינגטון, לצד אשתי ורד. בכניסה הגישו לי דרכון, פנקס קטן וחסר יומרות. בתוכו היה שמו של איש צעיר, יצחק, שחי את אותן שנים כמו־דמיוניות. סיפורו היה לי למדריך. באותו רגע, המוזיאון חדל מלהיות מוזיאון. לא הייתי עוד מתבונן חיצוני בהיסטוריה. ניצבתי בתוכה.

המסע החל במעלית המעוצבת כקרון־בקר. הדלתות נטרקו, ואפֵלה נדחקה פנימה. כשהדלתות נפתחו, התגלה לעיניי עולם בשבָרים. פני אנוש בתמונות; נעליים בערימות; כינור סדוק ובלוי. עקבות של חיים שנמחו.

אני בן להורים פליטים. אבי נמלט מגרמניה. אמי ברחה מפולין. סבי מצד אמי איבד את כל משפחתו, אילן יוחסין שנכרת כולו, למעט ענף אחד, שברירי: סבא, אשתו, ילדיהם. ואני.

בשעה שהעמקתי ללכת אל תוך המוזיאון, המסדרונות נעשו צרים יותר והאור התעמעם. התהלכתי בתוך העולם שממנו הגיעו אבות אבותיי. ואז הגעתי לפאתי גטו ורשה. לפניי סורגי ברזל צוננים, סופיים. מעבר לשערים הללו, נדחס עַמי לתוך קבר חי. רעב והשפלה כילו בהם, אך הם נלחמו להישאר בני אדם. הם התפללו, חינכו את ילדיהם. הם התנגדו. וקראתי את סיפורו של מרדכי אנילביץ', המנהיג של מרד גטו ורשה. הוא היה בן שלושים ושתיים, כמוני. משהו בתוכי נשבר.

בכיתי. לא רק על הגטו, אלא על עצמי. על שאני עומד מחוץ לשערים ההם, חופשי לבכות, לזכור, ואז לִפנות משם והלאה. ועם החירות הזו באה שאלה שמאז המשיכה לנקר בי: מה זה אומר, לחיות בתקופה שבה ההיסטוריה נוגעת בך?

שלושים שנה חלפו מאז. בזמן ההוא הרגשנו שההיסטוריה בשליטה – משהו לצעוד לתוכו ואז לצאת שוב, כמבקר. משהו שנעול בתוך ספרים ומוזיאונים. ההיסטוריה לא ביקשה ממך דבר. רובנו חיִינו בתודעה כזו זמן רב. נושאים עימנו את ההיסטוריה, אבל לא באמת נוגעים בה. היא עיצבה את מי שהיינו, אך לא דרשה בתמורה שנעצב אותה.

עד עכשיו.

זה זמננו לגעת בהיסטוריה. לא לצפות בה מהצד, לא רק "לזכור" – אלא לגעת ממש. לפעמים ההיסטוריה מצניעה לכת, עוברת לה דרך ימים רגילים, חסרי צבע. ולפעמים מתרגשים עלינו זמנים כזמננו, כשההיסטוריה איננה מורגשת עוד כסיפור שייכתב בהמשך, אלא כמשהו שלובש צורה עכשיו. לא רצף רגעים שאנו חיים אותו כבדרך אגב, אלא דבר־מה שצריך לתפוס, לחשל; משהו שהולך ומתעצב בידינו הרועדות ממודעוּת לגודל השעה. 

ההיסטוריה נעה כעת מבעדנו, לוחצת כנגדנו. היא לא שואלת אם אנחנו מוכנים, רק האם נתעלה ונתייצב נכחהּ, פנים אל פנים. שלא כעָבר הנלמד והמובן, המיושב והידוע, הכתוב בספרים – ההיסטוריה הזו מתנדנדת, כמו־מהוססת; עלינו מוטל להעניק לה משמעות. עלינו הניצבים על המפתן, יודעים שהעולם שהיה חלף־עבר לו, בעוד העולם שלפנינו עודנו לוט בערפל. משתתפים בו ועדים לו כאחד, בתוכו אך גם מחוצה לו. אנו יודעים שיום אחד יסתכלו נכדינו וישאלו בהשתאות פעורת־עיניים: איך זה היה, לחיות אז? מה עשיתם? 

הידיעה שאנו שרויים בעיצומם של רגעי אל־חזור היא כבדה, מצמיתה כמעט. כי ההיסטוריה, כשנוגעים בה, אינה מאפשרת לך להישאר סביל. היא תובעת ממך דבר־מה.

אני חושב על בני. הוא בן עשרים ואחת, ומשרת בעזה. הוא נושא את השם שהענקנו לו עם בואו בברית, אי־אז בלונדון, שם שנראָה לנו עתיק, שורשי ועדין. עַמי. ביטאנו שם זה מעל גופו הזעיר; סבורים היינו שהוא שייך לנו. כעת אני מבין: אנחנו שייכים לו. לבני, שנושא את ההיסטוריה ביֶזַע, בין תמרות האבק.

כשהוא מתקשר מעזה הוא אומר "הכול טוב פה, אבא". אין במילים הללו רוגע ונחמה, ובכל זאת, אוצר עתיק כמוס בהן, בנימת קולו. כוח נחוש שאני מעולם לא נאלצתי לחצוב מתוך עצמי. הכוח הנובע מתוך הידיעה הברורה למה אתה שם.  

פעם עמדתי בשערי גטו ורשה, מזיל דמעות על בחור בשם מרדכי שמת בגיל שלושים ושתיים. עכשיו אני חושב על בני. סבא־רבא שלו נלחם בשורות צבאו של עם אחר. בני שלי נלחם תחת דגל יהודי, על אדמה יהודית, עבור ילדים שלעולם לא יידעו את שמו.

הסעתי אותו חזרה לבסיס אחרי טקס אזכרה לחבר שנפל. הוא אמר: "אני לא נרדם, יש לי ארבעים דקות איתך!". הוא התאמץ כל כך להישאר ער, אך לא עמד בכך ונרדם. כאלה הם חייו של חייל – ההיסטוריה מועמסת על כתפיך, עד שהגוף נכנע.

פעם בכיתי על ההיסטוריה. היום בני טווה אותה.

יום אחד עוד ישאלו אותנו איך היה לחיות בתקופה הזאת, ישאלו מה עשינו. ונענה: לא עמדנו מחוץ לשער, נכנסנו פנימה. נגענו בהיסטוריה, ולא הרפֵּינו מאחיזתנו.

יעקב שימל הוא עולה חדש מאנגליה, איש עסקים ופעיל בארגונים חברתיים בארץ ובחו"ל