בסוף זה לקח הרבה פחות משבועיים: הבוקר דונלד טראמפ שם קץ לימים של חוסר ודאות באשר לכוונותיה של ארצות הברית כאשר אישר תקיפה מאסיבית ששיטחה את שלושת המתקנים המרכזיים של תוכנית הגרעין האיראנית – פורדו, נתנז ואספהאן – והכריז שימשיך לתקוף כל עוד הדרישות של ארה"ב וישראל לא ייענו. כמה מסקנות ראשוניות מהלילה ההיסטורי.

ההבטחה וקיומה: לאורך כל שנותיו בפוליטיקה, בבית הלבן ומחוצה לו, טראמפ חזר והבהיר שכל עוד הוא יהיה בשלטון, איראן לא תורשה להשיג נשק גרעיני. כשחזר לבית הלבן בינואר השנה, טראמפ הפתיע רבים כאשר הכריז שהוא מקווה למצוא פתרון דיפלומטי לאיום האיראני, אך הזהיר שיתקוף בהחלט אם יראה שהמשטר לא מעוניין לשתף פעולה.

וכך, לאחר יותר מחודשיים של שיחות גרעין אינטנסיביות בין וושינגטון וטהרן, ואחרי יותר משבוע של תקיפות ישראליות שריככו את הקרקע, טראמפ הנחית את מה שנועדה להיות המכה הקטלנית על תוכנית הגרעין. הוא שלח מפציצים אימתניים חמושים באמל"ח כבד, מגובים בחימושים אמריקניים אחרים, כדי לכתוש אתרים מוסתרים ומבוצרים, ובכך קיים את הבטחתו במלואה. זה לא מובן מאליו בפוליטיקה.

מורשת אובמה וחורבנה: לפני 16 שנים נכנס ברק אובמה לבית הלבן עם הבטחה הפוכה מזו של טראמפ: הוא רצה לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון, להסיר את תמיכתה האוטומטית של ארה"ב בישראל נגד המדינות המוסלמיות שמסביבה, ובעיקר להנחיל גישה בדלנית יותר שבמסגרתה יסתדר האזור בעצמו. לשם כך חתר אובמה באגרסיביות להסכם עם איראן שיבלום באופן חלקי את תוכנית הגרעין שלה בתמורה להסרת עיצומים ושליחת כמות עצומה של כסף ומשאבים למשטר המוללות. חרף קריאות ההתנגדות והזעזוע מההסכם בארה"ב, בישראל ואפילו במזרח התיכון, אובמה הפעיל את "תיבת התהודה" המפורסמת כדי לבלום התנגדות פנימית, התעלם מהתנגדות חיצונית וסגר סוף-סוף את ההסכם עם איראן ביולי 2015.

מבחינת אובמה הזחוח היה זה אולי היהלום שבכתר במדיניות החוץ שלו. אלא שכל מה שקרה מאז במזרח התיכון חשף את השקר שטמון בטענתו שההסכם יוביל לשקט ושלום במזרח התיכון, ולאחר מכן החריב את עצם ההישג שבהסכם. איראן, שיצאה מחוזקת מההסכם עם אובמה ומדינות אירופה, הפנתה עוד משאבים ותשומת לב הן לתוכנית הגרעין והן למימון וחיזוק ארגוני הטרור שמסביב לישראל ב"טבעת האש" הידועה לשמצה. בישראל זה הוביל ישירות לטבח 7 באוקטובר, שהוביל בתורו למלחמה שבה צמרות חמאס וחיזבאללה חוסלו, עזה בהריסות וחיזבאללה הפך לצל של עצמו. במקביל, לאחר שטראמפ נכנס לבית הלבן הוא הוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין, השיב את העיצומים, חיסל את הארכי-טרוריסט האיראני קאסם סולימאני, וכעת הפיל את היסודות האחרונים של בית הקלפים עם הצטרפותה הישירה של ארה"ב למערכה הישראלית נגד איראן. מתוכנית אובמה למזרח התיכון החדש לא נותר דבר.

ההימור הגדול: כפי שציינתי כאן בשבוע שעבר,לא היה זה מובן מאליו שטראמפ יבחר לתקוף באיראן. הפלג הבדלני במפלגה הרפובליקנית חזק, במיוחד ברשתות החברתיות, ונראה היה שסגנו ג'יי-די-אנס – בדלן בעצמו – היה מוכן לעשות הכול כדי למנוע את הצטרפותה של ארה"ב למלחמה; כולל, כך לפי דיווחים בארה"ב, הדלפה סדרתית של הערכות מודיעין וניירות עמדה שמטרתם לערער את הטענה הישראלית על מצב תוכנית הגרעין ולשדר הפחדות מפני התגובה האיראנית ומחיר ההצטרפות למלחמה.

לשמחתנו, נראה שטראמפ בחר להתעלם מכל זה ולתקף בכל מקרה. אולם אף שכרגע המלחמה לא גררה שום מחיר משמעותי מצד ארה"ב, אין לדעת לאן נלך מכאן. בנאומו לאחר התקיפה דרש טראמפ שהאייתוללה חמינאי ייכנע, או שאחרת האמריקנים ימשיכו לתקוף מטרות "קלות בהרבה. זה אומר המשך המלחמה. ועדיין איננו יודעים איך יגיבו האיראנים, החות'ים או המיליציות הפרו-איראניות בעיראק ובסוריה לתקיפה האמריקנית. בעוד שהם לא יכולים להסב נזק כבד לארה"ב, הם כן יכולים לתקוף בסיסים אמריקניים, לחסום נתיבי שיט, לנסות להוציא לפועל פיגועים בריכוזים אמריקניים ועוד. ואם אמריקנים יתחילו למות, או שהמלחמה תלך ותיגרר עוד ועוד, טראמפ והרפובליקנים עלולים לספוג פגיעה פוליטית קשה.

עד הניצחון המוחלט? אחת הטענות הקבועות שמשמיעים ניצים בארה"ב היא שאמריקה כבר לא מנצחת במלחמות: אפגניסטן ועיראק, וייטנאם, קוריאה ועוד מבצעים, מלחמות ופשיטות אחרות; נראה שמאז מלחמת העולם השנייה, בכל פעם שהאמריקנים נכנסים למלחמה,הם יוצאים ממנה לפני שהיא מסתיימת או מגיעים לאיזו הפסקת אש חלקית ומתסכלת בשל שילוב של פחד, תבוסתנות ומחאות ציבוריות נגד "הסתבכות במלחמות זרות".

 אך הפעם נראה שלטראמפ יש סיכוי לשנות את המאזן. ישנן כמה תוצאות אפשריות שיאפשרו לו להכריז על ניצחון אמיתי; נפילת המשטר, כניעה איראנית מוחלטת או אפילו ההכרזה שהסכם הגרעין באמת ובתמים מת ולא יחודש, כולם יאפשרו לנשיא האמריקני להתייצב מול הציבור ולהכריז ללא גרם של שקר: הפעם ניצחנו.

הסוף לשאלת "מי יותר טוב לישראל": בואו נשים את הדברים על השולחן: אין שום סיכוי שהנשיאה קמלה האריס, מוקפת ביועצים החדים ביותר שהממסד הדמוקרטי יכול להציב סביבה,מתנהלת לפי סדר יום פרוגרסיבי וחשדנית כלפי ישראל ומלחמתה באויבותיה מסביב, הייתה טובה לישראל כמו טראמפ בחודשים מאז שחזר לבית הלבן – בטח ובטח שלא מאז שהחל המבצע באיראן. הסרת המגבלות על שליחת חימושים לישראל, הלחץ שהופעל לטובת שחרור החטופים, הגיבוי הבינלאומי המלא מול העולם, התמיכה מאחורי הקלעים במבצע "כלביא יקום" וכעת ההצטרפות המלאה לצידה של ישראל: לא אובמה, לא ביידן ובוודאי שלא האריס היו עושים דבר כזה. כן, טראמפ הוא נשיא בעייתי. כן, גם לישראל הוא לא מושלם. אבל כשמביטים לאחור על יחסם של נשיאים קודמים למדינה היהודית, קשה לחשוב על אדם שהיה יותר טוב מטראמפ.

אחרי שהכיר במדינת ישראל ב-1948 נגד עמדת יועציו וחלק גדול מהציבור, הנשיא הארי טרומן הכריז, "אני כורש!". ובכן, יכול להיות שיש טוען חדש לכתר.