היא לא מבקשת רחמים – רק שלא ישכחו אותה באזעקה הבאה. כשכולנו נרוץ למרחב המוגן, רחל תישאר על הכורסה בסלון או בחדר המדרגות. עבור מאות אלפי ותיקים בישראל, האויב האמיתי אינו רק האיום מבחוץ, אלא גם הבדידות, חוסר האונים והתחושה שהפתרונות הקיימים בימים קשים אלו, בתוך מבצע "עם כלביא", פשוט אינם מספיקים.

רחל, בת 91 מראשון לציון, חיה לבדה. ילדיה ונכדיה רחוקים – חלקם בארץ, חלקם בחו"ל – ולרוב המוחלט של משפחתה אין ממ"ד בביתם. רחל היא אישה מיוחדת עם חוסן רב, מוכרת ואהובה בקהילתה ובקרב שכניה. יחד עם זאת, היא מתמודדת עם קשיי ניידות ההופכים את הירידה למקלט בבניין שלה, בזמן התרעה קצר, למשימה בלתי אפשרית. כל אזעקה מלווה בחרדה. גם ביומיום יציאה פשוטה לקניות אינה קלה עבורה, אך כעת הדבר הפך עבורה לסכנה של ממש.

תחושה זו – של ייאוש – אינה רק של רחל. בישראל חיים כיום כ-1.2 מיליון אזרחים ותיקים, ועשרות אלפים מהם מוגדרים "בסיכון גבוה" – בין אם בשל מצב בריאותי, מגבלות ניידות או מגורים ללא מיגון. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", עולות התרעות רבות המצביעות על מוסדות גריאטריים ללא מיגון, על דירות בקומות גבוהות ללא מעלית, ועל אזרחים ותיקים שפשוט אינם מצליחים להגיע למרחב מוגן רלוונטי. זהו מצב חירום. אין מקום לדחיות, לוועדות או להמלצות כלליות. יש לגבש תוכנית חירום לפינוי ומיגון אזרחים ותיקים – הן במוסדות והן בקהילה. זו אחריות המדינה, אך גם אחריותנו כחברה.

ישנן קהילות שכבר הקימו "צוותי חירום שכונתיים" הממפים את הדיירים המבוגרים, דואגים להם למיגון, לארוחות חמות ולתחושת ביטחון. יש יוזמות של אירוח בין-דורי, קבוצות וואטסאפ קהילתיות, ואפילו מתנדבים המלווים ותיקים פיזית למרחב מוגן.

דווקא עכשיו, החוסן הלאומי נבחן לא רק במעשי הממשלה – אלא בלב הפועם של הקהילה: בשכונה שמכירה את הדיירים המבוגרים, ביוזמות מקומיות המארגנות אירוח, באנשים שמוודאים שיש מי שדואג. כל אחד יכול להיות חלק מהפתרון – שכן, מתנדב, בן משפחה.

לא נוכל להחליף את המדינה, אבל נוכל לתת סיוע במה שאפשר. נוכל להיות הממ"ד האנושי של רחל – ושל עוד רבים כמותה. לא רק להגן – אלא גם להזכיר להם שהם לא לבד.

המשימה היא של כולנו: להציל חיים, ולוודא שאף ותיק לא יישאר לבד, לא נשכח, ולא חסר הגנה – לא מול טילים, ולא מול שכחה.