אירועים גדולים ראויים לפרספקטיבות גדולות. אנו יכולים להתבונן על המתקפה הישראלית באיראן מפרספקטיבה מצמצמת ומייאשת או מפרספקטיבה שמכירה בגודל הרגע. אנחנו נסתכל על אותו אירוע, אבל נראה משהו שונה לחלוטין. האירוע שמתחולל עכשיו ברחבי העולם, בכל מקום שבו ישראלים שנתקעו בחו״ל ממתינים לפתיחת השמיים, ראוי אף הוא לפרספקטיבה מהסוג השני.

בלילה שבין חמישי לשישי הייתי אמורה לחזור ארצה מנסיעת עבודה לחו״ל. עשר דקות לפני הנחיתה הודיעו לנו שהמטוס עושה אחורה־פנה לקפריסין, ומאז, כמו אלפי ישראלים אחרים, אני כאן, דואגת מרחוק כשילדיי ובעלי רצים למקלט בלעדיי. בתוך שלל הכתבות שאני קוראת באובססיביות כדי להבין מה קורה בארץ קראתי גם דיווח אחר דיווח על מצב הישראלים בחו״ל שהתמקדו במצוקה שלנו, בתנאים המאתגרים, בהוצאות הכבדות.

כל זה נכון כמובן. אכן קשה להיות רחוקים מהארץ בימים כאלו, וההוצאות שהולכות ומצטברות הן לא עניין של מה בכך. קל לומר ״תספגו!״ בטוקבקים אבל קשה קצת יותר להכיל חריגה תקציבית שהולכת ותופחת במקום לא מוכר הרחק מרשתות הביטחון שלנו. הטוקבקים שמאשימים אותנו בבכיינות ומזכירים לנו שבחרנו לטוס לחו״ל במלחמה מכילים גם הם אמת מסוימת: אין ספק שהמצב כרגע קשה לכולם.

אבל האמיתות האלה הן לא כל הסיפור. כשאני מרימה את עיניי מקריאת הדיווחים השליליים והטוקבקים המזלזלים באתרי החדשות אני לא רואה סביבי קורבנות וגם לא בליינים פריווילגיים. אני רואה נשים וגברים שיוצאים מגדרם להיות נדיבים וטובים אלו לאלו, ורוקמים אחווה חדשה. אני רואה את החב״ד המקומי שפתח את שעריו ומאגרי האוכל שלו לכל מי שנשאר בלי מקום להיות בו בשישי בבוקר, ולאחר מכן הרים יש מאין סעודות שבת ל־500 איש. אני רואה את החבר'ה הצעירים שעזרו לי לעלות על האוטובוס משדה התעופה, הודו בעליצות שגם להם אין מושג לאן הוא נוסע, אבל הבטיחו ש״נמצא את הדרך ביחד״. אני רואה את הזוג החילוני המבוגר שעודד אותי בשבת, ואת הצעירה הדתייה שעזרה להם להסתדר עם האפליקציות כדי למצוא מלון ותרופות. אני רואה את היהודים המקומיים שפתחו את בתיהם ואת הישראלים שעוצרים אחד את השני ברחוב לשאול ״אתה מסתדר? את צריכה עזרה?״ ואני רואה את המפגשים היפים והשיחות המפתיעות שמגלים לנו עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת.

ביום ראשון ישבתי במסעדה כשרה קטנטנה כאן בעיר. ב־40 הדקות שישבתי שם אנשים התחלפו סביבי כמו שחקנים במחזה. במערכה הראשונה נכנסו שלוש נשים מהארץ שיצאו לחו״ל לכנס מקצועי לפני שהטיסה חזרה סבה לאחור. ״בעלי בעזה והילדים בבית", אמרה אחת מהן, פרופ' מיכל ליפשיץ. שני בניה לוחמים, האחד נפצע אנושות בתחילת המלחמה והרופאים אמרו שהוא הגיע לבית החולים יותר מת מחי. ״המרחק מהבית, כששנינו לא בבית, מאתגרים מאוד".

נפרדנו בחיבוקים ובאיחולי הצלחה, ומשפחה חרדית צעירה מניו־יורק נכנסה למלא את אותו החלל ולפתוח מערכה חדשה מעל מגשי שקשוקה. ״שבו, שבו, אני אעמוד״, הבעל הצעיר אמר לאשתו וחמותו. כששאלתי לשמו של התינוק החמוד שהיה איתם הם שיתפו אותי שיש להם עוד ילדים בבית, בברוקלין, ושהם חסידי סאטמר. אינני יכולה לדמיין תרחיש שבו הייתי פוגשת חסידי סאטמר לשיחה ידידותית בניו־יורק או בירושלים, אבל במציאות הזו שכולנו חולקים עכשיו בשולי ההיסטוריה הגדולה, מתברר שהכול אפשרי. שוחחנו על השפות שבהן חסידי סאטמר מלמדים את ילדיהם, על חוויות משותפות מ־7 באוקטובר, ועל הסיבה שישראל תקפה את איראן. ״היה לי מאוד מעניין לשוחח איתכם״, אמרתי לפני שנפרדנו. ״הנה, עכשיו את רואה שאין לנו קרניים", חייכה האישה.

במערכה השלישית, ירושלמי שהתגלה כבן שכונתי סיפר שאשתו לבד בבית עם תינוקת בת חודשיים ובת נוספת קצת מעל שנתיים. ״הילדה בקושי מכירה אותי״, הוא הוסיף בשקט. הוא בילה את רוב תקופת חייה במילואים, ״נתנו לי חופש מהמילואים לצאת לכנס. עכשיו מחכים לי ביחידה״.

שיחה אחרי שיחה, אדם אחרי אדם, משהו נפתח כאן בינינו, במקום הזה שבו כולנו בסירה אחת. כן, קשה לחיות בחוסר ודאות, הרחק מהבית ומאהובי נפשנו. כן, מתסכל ומרגיז להיטלטל ממקום למקום, לחפש דרכים להגיע ארצה בלי לדעת מה שמועה ומה אמת, ולחרוג בקלות מתקרת האשראי. אבל הסיפור ההיסטורי שהולך ונכתב ברחבי העולם עכשיו הוא יותר מסך הקשיים האלה.

אנחנו חיים, בגופנו ממש, סיפור גדול על גלות ומצוקה משותפת שהפכו להזדמנות לנתינה, נדיבות וגילוי מחודש של האחווה בינינו. זה סיפור על מפגשים וקשרים חוצי מגזרים ושבטים. זה הסיפור של עם ישראל ביופיו ולכידותו העמוקה.