לפני שלושה שבועות קיבלתי הודעה מבחורה מקסימה ששמה רותי. היא מנהלת את גרעין צבר באירופה, ואחראית על עשרות צעירים אירופים יהודים, שעולים לישראל מדי שנה כדי להתגייס לצבא ולשרת כחיילים בודדים. בשנתיים האחרונות, חברי הגרעין הצעירים מקיימים פעילות מרגשת סביב הספר שכתבנו על גיבורי שבעה באוקטובר, ורותי האהובה הזמינה אותי לאירוע שיא שמתקיים בלונדון לשוחח עם הקהל, לספר על הספר ועל מה שהוא העניק לי. ואני התלהבתי, ואמרתי שבשמחה! אני אוהב את לונדון! והצעתי להזמין לאירוע גם את אחד מהגיבורים שמופיעים בספר. הרבה יותר מרגש לשמוע את הגיבור מאשר את הסופר. ורותי התלהבה מהרעיון, היא גייסה תקציבים, והזמינה לאירוע את ידין גלמן, לוחם צעיר, בוגר סיירת מטכ"ל, שנלחם בשבעה באוקטובר בקיבוץ בארי, נפצע אנושות וניצל בדרך נס.

וכך יצאנו לדרך, ידין ואני, באנו לחופשה קצרה בלונדון, שלושה ימים בסך הכול. כשעלינו למטוס, לא חשבנו לרגע שניתקע כאן ימים ארוכים. באנו עם טרולי קטנה ובה שלושה זוגות גרביים. כשנכנסנו לאירוע בבית השגרירה, הרגשתי מין התרגשות באוויר. הגינה הירוקה הייתה מלאה בצעירים סמוקים ובהורים נרגשים. וגם ידין ואני עמדנו שם. נבוכים ושמחים. ובשלב מסוים נקראנו פנימה, להתיישב, כי האירוע מתחיל. ושני צעירים מתוקים שבקרוב עולים לישראל הנחו את האירוע. הם הזמינו כל מיני אנשים נכבדים לעלות ולדבר. השגרירה חוטובלי דיברה. ומישהי מהסוכנות היהודית דיברה. ואיזה רב אנגלי שהגיע לאירוע דיבר. וטל, בחור מתוק שמנהל את הצופים באירופה דיבר, ורותי, וכולם התרגשו עד דמעות כשהם עלו לבמה, וכולם דיברו על הקשר העמוק שלהם לישראל. על החיבור הנצחי בין יהודי התפוצות לבין תושבי המדינה. על האומץ של הצעירים האלה, לעזוב הכול, לפרוש מהחיים הנוחים שלהם – להגיע לארץ אחרת ולבנות שם חיים חדשים. גם אברהם אבינו עזב את הכול ועלה לארץ ישראל. וה"לך לך" הוא אותו "לך לך". והכול שפה אחת ודברים אחדים.

ושם, באירוע בבית השגרירה, קרה לי משהו מוזר. אני רגיל להעביר הרצאות. כבר הייתי באינספור אירועים שקשורים למלחמה. אבל היה שם, באירוע הזה, משהו מיוחד באוויר. קשה לי לתאר את זה במילים. כל מי שהיה שם הרגיש את זה. החדר היה מלא בצעירים שמתגייסים. ובהורים נרגשים. הייתה תחושה כזאת של חרדת קודש. במשך שעה וחצי ישבתי שם עם דמעות בעיניים. אני אפילו לא יודע ממה התרגשתי כל כך. כשהגיע תורי לעלות ולדבר ממש השתנקתי. בעיניים שלי עמדו דמעות. לא היה לי אוויר. וכשידין סיפר את הסיפור שלו ותיאר את הפציעה שלו בקיבוץ בארי, בכלל התחלתי לבכות. ובכלל, כל האירוע הזה, כל הערב הזה, היה עבורי תזכורת פשוטה וכואבת – מי אני, מאיפה באתי, ולאן אני הולך. לאיזה עם אני שייך. מה הסיפור של העם הזה. הצעירים האלה, שמגיעים מכל הערים הגדולות באירופה, מברצלונה, וברלין, ולונדון, ואמסטרדם, ועולים לארץ כדי להתגייס, כדי להיות חלק מהסיפור הישראלי, בפרויקט הציוני – הצעירים האלה הם התזכורת שהייתי צריך. ובסוף האירוע, כששרנו ביחד את "התקווה", הרגשתי שהמסע הקצר הזה ללונדון הוא התזכורת שהייתי זקוק לה. אחרי שנה ושמונה חודשים של מלחמה. זו גלולת התקווה שהייתי צריך.

בדרך למלון, ידין פתח באייפון שלו את המשחק של מכבי תל אביב נגד הפועל ירושלים. זה היה משחק מטורף, בסדרת הגמר של אליפות המדינה, והפועל ניצחה בהארכה. את השניות האחרונות כבר ראינו בבית המלון. כשהמשחק הסתיים, צרחנו וקפצנו בלובי כמו שני ילדים קטנים. אחר כך יצאנו לעיר, לאכול משהו. ובשעת לילה מאוחרת, כשישבנו באיזה פאב נחמד במרכז העיר, על השעון החכם של ידין קפצה התראה – "ישראל תוקפת באיראן".

ועכשיו אני כאן, בלונדון, תקוע, מבוהל. הכול מוזר. שירה והילדים עזבו את תל אביב ונסעו לצפון. כל הבניין שלנו ננטש מתושביו. בהתחלה התלבטנו אם לנסוע לקפריסין או לאתונה, אבל כרגע נדמה שהעסק שם יצא משליטה. יש מאה וחמישים אלף ישראלים בחו"ל. ואני אחד מהם. התמונות שמגיעות מהארץ בלתי נסבלות. בניינים שלמים שנמחקו. הרוגים ונעדרים. זו מלחמה על אמת. תל אביב מופצצת יום יום. המשפחה שלי נמלטה על נפשה לבית עם ממ"ד. ואני תקוע כאן בבירת אנגליה. ואין טיסות באופק. ואף אחד לא יודע מה צופן העתיד. זה הסיפור הקטן שלי בתוך המלחמה הגדולה הזו. ובתוך כל הכאב והסבל והבהלה והחרדה והבלבול, אני שוב ושוב נזכר בערב המרגש ההוא, בבית השגרירה. בעיניים של הצעירים הנרגשים שרוצים לעלות לארץ ולהתגייס. בעיניים של ההורים האמיצים שגידלו אותם, ושולחים אותם לדרכם. ובתחושה העוצמתית והכואבת, שיש לי סיפור, ויש לי דרך, ויש לי עם, ויש לי מדינה, ויש לי אהבה למדינה הזאת, ויש לי גאווה במדינה הזאת, גם עכשיו, כשכל כך מלחמה, דווקא עכשיו, בתוך הטירוף הזה, אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. העיר שלי מופצצת, המדינה שלי בחרדה קיומית. וכל מה שאני רוצה זה לחזור אליה, ולגדל בה ילדים. איזה חיים. כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה, עוד לא אבדה תקוותנו, להיות עם חופשי בארצנו. זו מלחמת העצמאות שלנו. ואנחנו ננצח בה. אנחנו כבר מנצחים בה. אני מאמין.