אחרי למעלה מ-330 ימי מילואים, החלטנו לצאת לחופשה משפחתית. הכי בנאלי שאפשר - זוג עם שני ילדים קטנים טס לשבוע בגאורגיה. 

קזבגי, ג'וטה, טרוסו ג'וולטי. הכול היה מדויק, הילדים נהנו בטירוף. הגענו לשדה התעופה ביום חמישי לפנות בוקר. המרתי את הלארי המעט שנשאר בחזרה לדולר, ואז הבנתי שמשהו קורה.

"ישראל תוקפת באיראן", קבוצות הווטסאפ מתעוררות מאזעקות. הראש כבר מבין שטיסה לא תהיה כאן הבוקר, אבל הלב ממשיך להתקדם בתור של הצ'ק אין. אנחנו לא לבד. ישראלים רבים עומדים איתנו, וכולם מסכימים שהטיסה היום לא תמריא, אבל התקווה לא נותנת לעזוב את התור. וכך אנחנו מתקדמים לבידוק הביטחוני ולדיוטי פרי. הלב מסרב לקבל את הבשורה. לקבל את זה ששכחו אותנו בתחנה. 

לכל שבת יש מוצאי שבת

למלון הכשר בטביליסי הגענו רק ב-11 בבוקר. הילדים היו מעוכים, אנחנו עוד בתהליכי עיכול. עשינו השלמות בבית חב"ד של צ'וקולוקים למהלך השבת, ונפלנו לשנ"צ עמוק.

ערב שבת. משפחה של ישראלים גרוזינים שהגיעו לטיול שורשים, שתי סטודנטיות, פרופסור למדעי המוח, חרדי, הייטקיסט וזוג מדריכי טיולים, הלא הם אנחנו, עם שני ילדיהם, מסביב לשולחן השבת. בסיס טוב לבדיחה אבל גם לאווירה טובה של ישראלים שנתקעו יחד בעל כורחם בארץ זרה. היינות משובחים. האוכל נפלא. אותו אנחנו מעכלים בקלות, את ההבנה שאנחנו תקועים בחו"ל עד להודעה חדשה - פחות.

השבת בטביליסי יצאה ב21:30, קיווינו, שהכול יתבהר כשנפתח את הטלפון לאחר השבת. מה כבר יכול להיות. ישראל השמידה, איראן השיבה, ועסקים כרגיל. יהיו קצת בדיחות ברשת, קצת ממים חדשים, פאנליסטים נדושים ונוכל לחזור לארץ בשמחה. 

ואז הגיעה הכותרת: "מנהל רשות התעופה האזרחית: 'ייקח שבועות להחזיר ארצה את כל הישראלים'"

נשימה עמוקה. 

הודעות מהמשפחה והחברים מתחילות לרוץ בקצב. "דודה שלי הצליחה לרכוש כרטיס למשט לארץ- אולי תנסו גם", "חבר של סבא שלי עלה על טיסה לסיני, ומשם יעבור יבשתית לאילת, אתם חייבים לנסות", "חבר שלי התארגן על מקום במסוק צה"לי שנחת באסדת הגז, משם תפס טרמפ על ספינה אזרחית לחיפה. את המסוק אני מארגן לך בקלות, דבר איתי אם אתה מצליח להתארגן על ספינה".

בינתיים ההורים והדודות מהארץ מציעים לעזור בהוצאות הלא צפויות, והחברים מנסים לעודד בטענה שבארץ כולם במקלטים, "אז תטיילו ותהנו".

היעד הבא

לאחר שלושה ימים בטביליסי, החלטנו להמריא לקפריסין. השמועות אומרות שמשם יתחילו החילוצים. אחרים אומרים להיפך - כמות הישראלים שם תייצר פקקי ענק ביציאה. לא יודעים, המראנו. רצינו להרוויח יעד נוסף. עוד קצת קילומטראז', ועוד חותמת בדרכון.

כמות הישראלים בלרנקה לא נתפסת. בשדה תעופה, ברחובות, במכולות ובים. אם לא ישראל- לפחות תחושה של ישראל. גם הנופים מזכירים. ריח ההרדוף, האלה והזית כאילו אומרים -  זה נמצא כאן, רק מעבר ל....ים. עוד נגיע.

אז יש תחושה שאלו שתקועים בחו"ל הם מפונקים שמתלוננים, בעוד הם מבלים בים כשבישראל כולם בממ"דים, וכאן חשוב לי להבהיר את תחושת הצד השני: הידיעה שאי אפשר לחזור הביתה, לא משנה כמה תרצה, היא לא פשוטה. חוסר הודאות והיעדר האופק מקשים. ההירתמות של כולם, גיוס המילואים והתמיכה המשפחתית – כל הדברים שמתרחשים עכשיו בארץ ואנחנו לא חלק מהם, לא מאפשרים להנות מתחושה של חופשה בחו"ל. אז אנחנו לא מבקשים רחמים, ויודעים שבארץ לא חסר עם מה להתמודד. אבל רק שתדעו שהיינו מעדיפים להיות שם איתכם בממ"ד.